"כל דכפין ייתי ויכול" – זהו משפט שמוכר לנו היטב מהגדת ליל הסדר בחג הפסח, בו אנחנו מכריזים שכל מי שרעב מוזמן לבוא ולהצטרף אלינו לארוחת החג ולחגוג את החירות.

בכל שנה ארגונים רבים קוראים לנו לתרום מזון, כסף וחבילות מצרכים כדי לסייע למשפחות נזקקות לחגוג את החג כראוי. תרומות אלה ראויות לשבח, והן נובעות מתוך רצון אמיתי לעזור ולתמוך בחלשים בחברה. החברה הישראלית אכן ידועה בנדיבותה וברוח ההתנדבות והערבות ההדדית שבה. אך עלינו לשאול את עצמנו – האם זוהי הדרך הנכונה והראויה לטפל בבעיות העוני, חוסר הביטחון התזונתי והפערים החברתיים?

למה צריך ארגוני סיוע?

לא ייתכן שבמדינה המתיימרת להיות יהודית ודמוקרטית, משפחות רבות יידרשו להישען על חסדי אחרים כדי לחגוג אירוע מרכזי שכזה מבחינה דתית ותרבותית. כמה מכאיב וצורם הדבר לאותם הורים שאינם יכולים לספק לילדיהם חג פסח כמו שצריך, עם ארוחות חגיגיות, מצרכים לפי בחירתם ותחושה של כבוד עצמי. במקום לחוות חירות ושמחה, הם חשים עלבון ותלות.

זו אומנם דעה שאינה נחשבת פופולרית בחברה הישראלית, שרואה בתרומה ובהתנדבות חלק בלתי נפרד מה-DNA שלה. אך דווקא מתוך אותה תפיסה של ערבות הדדית וסולידריות חברתית, עלינו לדרוש ממשלה שתנקוט במדיניות כלכלית חברתית יעילה, מקיפה ויצירתית – מדיניות שתאפשר לכל משפחה לחיות בכבוד ולחגוג חגים ללא תלות בעזרה חיצונית.

הנתונים כיום מפחידים – דו"ח העוני האחרון דיווח כי בישראל חיים 1.98 מיליון עניים, וכי בשנת 2023 31% מהנפשות הבוגרות בישראל חיות באי ביטחון תזונתי. לצד העובדה כי המחירים במשק בכלל, ומחירי המזון בפרט, רק עולים ועולים, מדינת ישראל חייבת לעצב בהקדם תוכנית כלכלית חדשה, המותאמת למצב הקיים. אין זו ראייה של חמלה לאחֵר, אלא הבנה יסודית של החוזה החברתי. כל אחד יכול חלילה למצוא עצמו חולה, ללא פרנסה ועם עלויות המוחקות את כל החסכונות.

אך יתירה מזו – בעלי האמצעים הולכים ומתעשרים מהטבות וממדיניות המאפשרת להם להעלות מחירי מזון ודיור בלי פיקוח או הגבלה אפילו במהלך מלחמה. הם נהנים גם מריביות נמוכות יותר וממחיקת חובות, מהיכולת לבנות על קרקעות מדינה ולהעסיק עובדים  שעתיים – שרבים מהם מועסקים כעובדי קבלן ומשכורותיהם מותירות אותם עניים.

לחגוג חג זו לא פריווילגיה

יצאנו כעם ממצרים לא כעניים וכעשירים – כולנו אכלנו מָן במדבר, וכולנו צווינו עם הכניסה לישראל להשאיר פאת השדה לעניים, לקיים שמיטה לכספים ולעבדים ולחגוג יובל עם השבת קרקעות. לחגיגת חג החירות יש משמעות לא רק אישית אלא לאומית וחברתית. חובה לא רק לחגוג יציאה משעבוד בעבר אלא ליישם את חובתנו כחברה וכמדינה.

חירות אינה חופש מוחלט וגם לא שוק חופשי מוחלט. אל לנו להשלים עם מדיניות המובילה לפגיעה בכבוד האדם רק משום שלא השכלנו ליצור מערכת כלכלית הוגנת וצודקת ורשת ביטחון רווחתי משמעותית ומספקת.

הישראלים ידועים באורח החיים הפתוח והנדיב שלהם ובנכונות לחלוק ולתרום. אך לחגוג חגים במלוא מובן המילה זו זכות בסיסית, ולא פריווילגיה שראוי להמתין לחסדי אחרים כדי לממשה. המדינה והממשלה הן האחראיות לכך שאזרחיהן יוכלו לממש זכות זו באופן עצמאי ומכובד. רק אז, כשחירות אמיתית מעוני ומקשיים כלכליים תהפוך למציאות עבור כל משפחה ישראלית, נוכל לחגוג את חג החירות באמת ולהגשים את המשפט המפורסם "כל דכפין ייתי ויכול" במלוא מובנו.

==

עו"ד בקי כהן-קשת היא מקדמת מדיניות ב"פורום למאבק בעוני" ומלווה ברשת הפעילים "חיים בכבוד"