לפעמים האמת כן נמצאת בקצוות. רגעים משעשעים במיוחד נרשמו על המסך בשבוע האחרון סביב תוכניות עטורות פאנליסטים חמורי סבר.

הצפיה בפרשנים חרדים "מטעם" מזיעים תחת חליפותיהם, מסדירים באקט מרכז את הכיפות על פדחתם ומבצעים שמיניות לוגיות באוויר, הייתה מבדרת.

תלי תלים של פלפולים והליכה סחור האמיתיות המרות שלא נאמרות בקול, החרדים בהשקפתם לא רואים את עצמם חלק מהמדינה, נהנים מההסדר שבו האחרים משרתים בקרב.

אין חדש תחת השמש. הניסיונות העקומים של פרשנים "מטעם" לתרץ ולספר על תהליכים סוציולוגיים, על החשש מחילון, ועל אסטרטגיית הידברות, לא יצליחו ליישב את הסתירה.

העובדות שהם מספרים נכונות, בהחלט. יש חרדים שמשרתים, יש תהליכים שקורים בקצוות, הכול נכון ויפה, אבל ציבור המיינסטרים החרדי, זה שרחוק אלפי שנות אור מאולפני הטלוויזיה ומהרשתות החברתיות, לא רואה ערך בלהקריב את בניו עבור הרעיון "הציוני".

הטענה על קדושת וחובת לימוד תורה, לא עומדת בסתירה לאורח חייהם של בני הציונות הדתית שמכירים במושג התלמודי "מלחמת מצווה". החרדים שמערערים על ההגדרה, לא רואים במדינה ערך דתי יהודי, פשוט וחלק.

הגיע הזמן להניח את הדברים על השולחן. החרדים דוברי הישראלית שמרצדים על המרקע וממהרים להתנער מהקולות "הקיצוניים" ולהתהדר בתהליכי "ישראליזציה" שעוברת החברה החרדית, משקרים לצופים.

אנשי הנטורי קרתא והפלג הירושלמי צועקים בקול את מה שהמיינסטרים חושב בשקט, המדינה הוקמה מסביבם, לא בהשתתפותם. אין להם בהקמתה עניין למעט משמעות סימבולית.

זעקות השבר על הקיצוץ בתקציבים, וההתערבות הציבורית בחייהם של אלו שמשרתים ולוקחים חלק, פרדוקסליות וחוטאות לצדק.

היו נטורי קרתא! הם השכילו להבין זאת, אם אין חובות אין זכויות. ניתוק מוחלט לטוב ולמוטב.

הריקוד הצולע הזה בין שתי החתונות מתחיל להימאס.