השימוש בביטוי 'סרטן', שלא מסיבות רפואיות אלא ככלי ניגוח, הופך לתדיר בפוליטיקה הישראלית. פעם היו שנהגו להשתמש בו לתיאור האוכלוסייה הערבית בישראל על שהיא תופסת יותר ויותר אחיזה בקרקע, עם מאה אחוז זכויות ואפס חובות. במשמעות הרחבה שלו בקשו להציגו כסכנה קיומית למדינת ישראל, המזוהה קלינית כתהליך התפשטות, אך לא נעשה דבר למיגורה.

איך הפך השימוש בכינוי זה ע"י השמאל והעומדים בראשו לאחיהם היהודים, המתנחלים בחבלי הארץ ביהודה, שומרון וחבל עזה?

הראשון שהשתמש המינוח זה כלפי בני היהודים המתנחלים בחבלי ארץ היה ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין ז"ל, שתועד בקולו כשהוא מכנה את המתנחלים 'סרטן' ומזהיר מהפיכת ישראל למדינת אפרטהייד. בראיון עיתונאי שהעניק רבין ב-1976, התייחס ראש הממשלה המנוח לתנועת "גוש אמונים", שפעלה ליישוב יהודים בגדה וברצועת עזה החל משנת -1974: "התנועה ההתיישבותית, היא בבחינת סרטן לרקמה החברתית-דמוקרטית של מדינת ישראל." באופן דומה כתב גם בספרו 'פנקס שרות':  "גוש אמונים, הוא סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית".

 

תנועת "גוש אמונים" אליה כיוון רבין בהתייחסותו, הוקמה על ידי תלמידי הרב צבי יהודה קוק, והציונות הדתית לאחר מלחמת יוה"כ, לאור החשש מנסיגות כתוצאה מהמלחמה. התנועה הצליחה להפיח תקווה בקרב תומכי ההתיישבות גם בקרב הציבור החילוני שנמנה עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה, בה סופרים ואנשי ההתיישבות העובדת שראו במתנחלים את ממשיכי דרכם מבחינת ההתיישבות והציונות. התנועה פעלה להקמת ההתיישבות בשומרון.

לתוהים לפשר האמירה הקשה, מתברר כי אינה חפה מעמדה פוליטית, שהיא תוצאה לתהליכים אותם עברו תנועות השמאל בישראל. לתהליכים כידוע, יש תכונה של המשכיות על פני ציר הזמן, עם אבני דרך ומערכת שלבים מודרגים, המוליכים תנועה מתפתחת מנקודת מוצא לנקודת היעד. בתהליכים כאלה, לוקחים בחשבון גם את שלב ההתפכחות נוכח המציאות הקיימת.

בניין הארץ אינו סרטן

אחרי שהובטח שלטונם בארץ, חשים מנהיגי השמאל כי זו העת לשלב העצירה להתבוננות ולהכלת ערביי ישראל כחלק מפתרון לסכסוך הערבי-ישראלי. הסכמי אוסלו, עליהם שקדו תחת הנהגת יצחק רבין ושמעון פרס היוו הזדמנות להשיג את שתי המטרות. שלטון שמאל במדינה והסכם שלום עם הפלסטינים תמורת פינוי ההתנחלות. מבחינתם, כל מי שמתנגד או מחבל בחתירה לכך ע"י פעולת התנחלויות, הוא בבחינת 'סרטן' המתפשט בגוף מרקם החברה הדמוקרטית בישראל ומסכן את קיומה.

הדבר מעניין, נוכח יזום וקידום הקמת יישובים בהנהגת השמאל בראשית קום המדינה. על פי תפיסתם, בניין הארץ מתקופת חומה ומגדל ועד להקמת המדינה, איננה סרטן. גם הקמת ישובים בחבלי ארץ שנכבשו במלחמת העצמאות ובששת הימים, לבטח איננה סרטן.

שוד הקרקעות ע"י ערביי הארץ איננו סרטן, כך גם לא נאמנותם הלאומית לעם הפלסטיני ופועלם לשחרור מעול ה'כיבוש' איננו סרטן.  כסרטן כך מתברר, מזוהה כל אזרח יהודי הפועל בניגוד לעמדתם המדינית והפוליטית של האוחזים בהגה השלטון, גם אם פעל להשגת אותה המטרה בדיוק ובאותו אופן ובלבד שאינה מתיישבת עם עמדתם הנוכחית.

על רקע זה, ניתן להבין את דבריו של חבר הכנסת לשעבר כהנא ז"ל בהתייחסו לערביי ישראל: "אנחנו עומדים היום בפני סרטן המתפשט בגוף המדינה היהודית. עם סרטן אין חיים בדו-קיום".  לפיהם, לצד חוסר האמון שלו בחיים בדו-קיום עם הערבים, עיקר הביקורת שלו כוונה לחברה היהודית דווקא, שחדלה להאמין בזכותה על המקום הזה וחתרה לפשרות חסרות תוחלת של עם עם 'לא עם', ע"י קידום זכויות לערבים כאתנן שיבטיח את המשך הישרדותנו כאן.

מה שמצביע על השינוי עמדת השמאל ביחס לערביי ישראל, העומד ביחס הפוך ליחס כלפי המתנחלים. בעבר, טבעו בני דור המייסדים של המדינה, את הביטוי 'ערביי ישראל' כדי לשייך את המיעוט הערבי הפלסטיני למדינה היהודית שזה עתה קמה ולבדלו מהמרחב הערבי ומבני עמו הפלסטינים אך מטרתם השתנתה. החתימה על סכמי אוסלו, היוותה עבורם הזדמנות לחיים בדו קיום עם ערביי ישראל. את ההתפכחות מכישלון הסכמי השלום מצד הערבים שהחזירו בטרור תמורת שלום, החליפו השמאלנים ביחס של ניכור כלפי אחיהם, מיישבי הארץ ומגיניה.

השמאל איבד את דרכו

דומה כי השמאל בוחר להתעלם גם מתהליך פלסטיניזציה לאומית המתרחש בקרב ערביי ישראל. שינוי טרמינולוגית זהותם מערביי ישראל לפלסטינים הינו סמנטי בלבד מבחינתם. הם בוחרים להתעלם גם מהעובדה כי השימוש במונח 'עם פלסטיני' לתיאור ערביי ישראל נעשה לראשונה רק בשנת 1964, באמנה הפלסטינית של אש"ף ולמטרה טכנית בלבד.

שלא כעמים אחרים שגיבשו את זהותם הלאומית במשך מאות רבות בשנים, העם הפלסטיני נולד פתאום בנוסח האמנה, כתוצאה ישירה למפעל הציוני ששגשג בארץ. כעת ערביי ישראל מדברים על היותם פלסטינאים. למה זה משנה? ובכן, אם קודם הייתה הפרדה בין הרשות הפלסטינית לבין ערביי ישראל, כעת על ישראל להתמודד עם פלסטינים החיים לצידנו ובתוכנו. את כל זה אפשר לזקוף לגנותו של השמאל בישראל, שהתפרק מנכסיו הציוניים וביקש להגדיר מחדש את יהדותו ואת אופי המדינה בה אנו חיים.

בהיעדר הנהגה ראויה נראה כי השמאל איבד את דרכו ומחפש פתרונות אקלקטיים להיאחז בהם, כדי לשוב ולקבל את אמון העם ותמיכתו. הם רואים כי תש כוחו של העם מהטרור בעזרתו ערביי ישראל מזנבים בנו. הם רואים שהעם עייף ממלחמות. לכן לתפיסתם, כל פתרון שיציעו יתקבל על העם בברכה. הצעד הראשון לכך הוא דה לגיטימציה למפעל ההתנחלויות ולציונות הדתית המובילה אותו. ניתן לראות זאת בהסתה כלפי ציבור זה.

אין שם בשמאל את החכם שיעצור הסחף ויבקר את דרך פילוג העם והרס המדינה בה הם פועלים ואליה מכוונים. מי שיגיד להם כי מלחמתם גם אם לטעמם צודקת, עדיין חסרת בסיס ריאלי לנצח בה, כיוון שרוב העם מאמין בחשיבות מפעל ההתנחלויות ועבורו, המתנחלים, לא רק שאינם 'הסרטן של המדינה', כי אם מלח הארץ, בו הם מאמינים ועליו נותנים יהבם.

==

יהודית אוחנה היא מנחה פדגוגית ומובילה תהליכי פיתוח והעצמה במערכת החינוך.