את כל הטיעונים כבר דשנו כאן בשבוע שעבר. עכשיו אני רוצה לומר מילה אחת על התחושה.

כמי שכבר שנים רבות לא רחץ בחוף הים, ומימיו לא טבלה כף רגלו בסחנה, ברמה האישית כל סוג של הפרדה אמורה לעבוד לטובתי. ועל כל פנים אין שום דרך שבה היא עשויה לפגוע בי. ואף על פי כן, בתחושת הבטן, אני מעדיף מעיינות פתוחים לרווחה שאיני יכול להיכנס אליהם, על פני כאלו שנוהגת בהם הפרדה כפויה.

כל הסיפור ההלכתי של רחצה נפרדת מתחיל מן המילים "ועוצם עיניו מראות ברע – זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה". תנו לב לתמונה שמצטיירת במילים. הנשים מכבסות בנהר כדרכן, הגבר חולף על פניהן, וזו לגמרי אחריות שלו לא להסתכל.

עכשיו ברור שהגיוני למצוא הסדרים מסוימים שישפרו את איכות החיים של שני הצדדים. כך שגם הגברים יוכלו ליהנות מן הנהר ולא רק לעבור דרכו בעצימת עיניים. חופים נפרדים למשל, שלא תופסים כמעט מקום של שום דבר אחר, זה דבר נפלא שצריך להרחיב ולחזק.

לא ייתכן שבכל רצועת החוף של מדינת ישראל אין חוף אחד שנשים דתיות יכולות לרחוץ בו בימי שני ורביעי אחר הצהריים. והוא הדין גברים שומרי מצוות בראשון, שלישי וחמישי בבוקר. אבל כמעט בכל מקום אחר, כשהפרדה פירושה השתלטות על מרחב קיים ועיצוב שלו מחדש כמרחב 'דתי', משהו בתנועה הזו מרתיע ואפילו קצת מפחיד אותי.

לא רק כי מה שמתחיל במעיין יגיע גם לספריות וחנויות ולקווי האוטובוסים, אלא גם כי עצם התנועה הזו של הפרדה לא מעבירה נכון את החוויה הדתית שכל מהותה היא התכנסות ושמירה פנימית ולא הרחקה של מישהו אחר.

אפילו באותה הפרדה מפורסמת בבית המקדש הייתה רק הבדלה בין הקבוצות ואף אחת מהן לא הורחקה בשום שלב. וודאי לא כשזה נעשה מתוך כיפוף ידיים, מתוך תחושה של מאבק על אופי המרחב הציבורי. זה רגע שבו אני אומר לחבריי הדתיים עזבו, תשאירו את זה ככה, נמצא לנו כבר איזו דרכא אחריתא.