לא הרבה נכדים וילדים יכולים להגיד את המשפט הבא: "הייתי בחתונה של סבא וסבתא\ אימא ואבא שלי", אבל אני דווקא כן יכול. איך זה קרה? מה הוביל למצב הלא שגרתי הזה שבו נכד נוכח בחתונה של סבא וסבתא? בשביל זה אנחנו נצטרך לחזור אחורה בזמן.

סבתא וסבא שלי, יהודית ואלברט פז עלו מהעיר סלא שבמרוקו. הם היו שכנים עוד במרוקו וכשעלו לארץ הגיעו לשכונת מוסררה המפורסמת בה השתכנו עולים רבים.

 

סבי יושב לחתום על הכתובה עם הרב שחיתן אותו ואת סבתי (צילום: אביר מור)

בשנת 1961 הם התחתנו בחצר הבית של הוריה של סבתי על יד עץ הזית שעומד שם עד היום (שנים רבות אחרי שהבית של הוריה של סבתי נמכר). סבתי ילדה את אמי, בתה הבכורה וכשהיא הגיעה לגיל שנה סבי וסבתי לקחו את התינוקת הקטנה, עברו לאשקלון והתגוררו בשכונת עתיקות ג'. הם חיו כנשואים במשך 19 שנים, הביאו עוד שלושה ילדים לעולם ולאחר מכן החליטו להתגרש בשנת 1980.

סבי עבר לגור בתל אביב אצל אחיה של סבתי שאתו היה בקשר טוב והוא התגורר אתו לתקופה של מספר חודשים. לאחר מכן הוא חזר לגור עם סבתי והם המשיכו בחייהם. בחלוף הזמן הגיעו הנכדים (ביניהם גם אני) ולמעט ההורים, מרבית הנכדים כלל לא ידעו שסבא וסבתא לא נשואים. יתר על כן, מרבית הסביבה הקרובה שלהם לא ידעה על הגירושים כלל, כיוון שלאחר מספר חודשים מההחלטה הם כבר חזרו לגור יחד.

(צילום: אביר מור)

בערך כשהייתי בכיתה ח' (שנת 2010) אחד מבני הדודים הגדולים שלי סיפר לנו על כך ולאחר שנה הם החליטו להתחתן בשנית. הגענו כולנו לערב המרגש שהתקיים בבית הכנסת האלג'ירי בו סבי מתפלל בקרבת ביתם וכולנו, הילדים והנכדים, היינו חלק מהאירוע המרגש וזכינו להחזיק את החופה של סבי וסבתי ולראות אותם נכנסים בשנית בברית הנישואים. החתונה התקיימה בחודש מרץ שנת 2011 ואחריה והם הוכרזו כנשואים טריים.

כנכד של הזוג המיוחד הזה, זה היה אירוע מיוחד במינו שלא כל נכד או ילד זוכים לו, כי במרבית המקרים נישואים שניים הם לא עם אותו האדם ובטח שלא בגיל השלישי, כך שלי ולמשפחתי הייתה זכות גדולה להיות נוכחים ברגע המרגש הזה.