אחד המרחבים שמתחיל להיחשף רק בשנים האחרונות הוא עולמם של פדויי השבי. שנים רבות סיפורם לא סופר והם לא זכו להתייחסות מיוחדת. יש בסיפור השבי משהו שגורם אי נעימות לשבוי ולשומעי הסיפור שלו אבל ככל שנכיר ושנשמע יותר סיפורים כך נוכל להבין את מה שעבר עליהם, לתת לתחושות שלהם מקום של כבוד.

זה בדיוק מה שעושה אפרים-זיגי זינגר בספרו החדש 'את חירותי'. זינגר פשוט מספר את סיפור השבי שלו שנמשך 8 חודשים קשים בשבי הסורי. הסיפור שלו כרוך בקולה של שושי, מי שהיתה חברתו באותה תקופה ולימים רעייתו.

זינגר היה חייל מודיעין שהוקפץ למוצב החרמון בערב יום כיפור. הוא מגיע לשם, לא מכיר את המקום, ובמקרה פוגש כמה חיילים שהיו איתו בקורס הכשרה. מנקודת הפתיחה הזו הוא מוצא את עצמו במלחמה. ב-24 השעות הראשונות הוא מנסה להתחמק מהקומנדו הסורי במחילות המוצב, אולם בסופו של דבר הוא, יחד עם עוד חיילים, נתפסים ונופלים בשבי.

(באדיבות: כנרת זמורה דביר)

זינגר ממשיך לתאר את קורותיו וגלגוליו בשבי בדמשק. לזכותו ייאמר שהוא לא נכנס לתיאורים מפורטים ופלסטיים אבל מצליח להעביר את תחושותיו כשבוי: את אי הוודאות התמידית, את חוסר האונים, את הדריכות, את הכאבים, ואת השאלות על מה שקורה מחוץ לחדר.

זינגר מתאר את ההתמודדות הקשה מול המכות הבלתי פוסקות, ובין המחשבות מה מותר להגיד ומה אסור, ואיך הוא מנסה לתמרו בתוך שני המרחבים הללו.

במקביל לסיפורו של זינגר מובאים קטעי היומן שכתבה שושי חברתו בתקופה המקבילה. שושי היתה בקשר עם זינגר רק מספר חודשים כשהיא מוצאת את עצמה במעמד "מיוחד" עם חבר בשבי. גם היא ביומנה מתארת תחושות, ומספרת על התמיכה העצומה שהיא העניקה להוריו של זינגר, שהיה בנם היחיד של שני ניצולי שואה, שבבת אחת חרב עליהם עולמם החדש והשני שבנו יחד.

שושי מספרת על התמונה הראשונה של השבויים שפורסמה בעיתונות הזרה, בקבלת רשימת השמות הרשמית של השבויים, ובמכתב הראשון שזינגר שולח ע"י אנשי הצלב האדום. מצד שני, אנחנו שומעים את זינגר מספר על התמונות שהם צולמו וכל כך קיוו שהן אכן יפורסמו, על קבלת מכתבי התשובה מהמשפחות שהשבויים מקבלים ובהמשך גם על חבילות מהבית.

הסיפור מסתיים עם שחרור השבויים והחזרתם ארצה לאחר 8 חודשים. זינגר עצמו חזר לשירות בצה"ל כי הרגיש שלא תרם מספיק, והוא מתאר את החוויה של השלמת פערים של 8 חודשי ניתוק מכל מה שמתחולל בישראל ובעולם כולו.

זינגר מדגיש בכמה פעמים לאורך הספר, שזהו סיפורו האישי בלבד ומבחינתו זה סיפור עם סוף טוב, והוא מודע לכך שאצל לא מעט שבויים חווית השבי הותירה טראומה קשה וצלקת פנימית עמוקה. כל שבוי והסיפור שלו.

במסגרת ציון שנת ה-50 למלחמת יום כיפור חשוב לחזור גם לקולות השבויים, לשמוע אותם, לחזק אותם, ולהסתכל עליהם בכבוד והספר הזה משמיע את הקול הזה בצורה מוצלחת!

'את חירותי', אפרים (זיגי) זינגר, 208 עמ', בהוצאת 'כנרת, זמורה מוציאם לאור'