זיכרון השואה כאמצעי לקידום פתרון המשבר בהווה

לאחרונה עלו קולות שקראו לבטל את טקסי ימי הזיכרון, מהחשש שאלו לא יכובדו עקב השסע שנוצר בעם. לתפיסתי, ימים אלו עשויים לקדם אותנו לקראת פתרון למשבר ומכאן שאסור לבטלם.

השבוע ביקרתי בביתה של מטופלת שלי, שורדת שואה המתקרבת לגיל 100(!). ברקע נשמע קריין החדשות מדווח על עוד הפגנה שיצאה מכלל שליטה. "אילו חוו אלו שגדלו כאן את תחושת חוסר האונים שחווינו אז, היו מבינים שהמטרה המשותפת ואחדות הגורל, מתנשאים מעבר לכל מחלוקת", היא אמרה. "הטעות שלנו היתה, שלא דברנו על הזוועות שעברנו. חשבתי אז שהשתיקה מגינה על הדורות הבאים, אך היום אני מבינה שדווקא השיח היה מגן עליהם יותר, וגם עלינו".

למה היתה כוונתה? כיצד תובנות אלו מקדמות אותנו לקראת פתרון למשבר? ימי הזיכרון נוצרו כדי לעצור את שטף השגרה היומיומית ולהזכיר לנו מי אנחנו, מאיפה באנו, מה המכנה המשותף שלנו כעם ומה עלול לקרות אם לא נזכור זאת. התובנות הללו מאפשרות ליצור מכנה משותף מהותי, ומתוך כך את המצע הנדרש לשיח ולעיבוד, שמונע מתוך הניסיון להבין כיצד כל צד רואה את הדרך הנכונה להגיע למטרה המשותפת לכולנו. השיח איננו רק אקט תקשורתי. מדובר במהלך המשפיע על עיצוב התודעה ומתוך כך על הרגש ועל יכולת ההתמודדות בפועל.

לצערנו, העובדות ההיסטוריות מלמדות אותנו, שההתרחשות במקרה של שורדי השואה הייתה הפוכה לחלוטין. שורדי השואה שהגיעו לארץ, לא זכו לרוב למרחב מכיל ומעבד. רבים מהם הואשמו שהלכו "כצאן לטבח" ומתוך כך בחרו שלא לשתף אחרים באירועים הקשים שחוו. הצורך הטבעי בהגנה על נפשם מפני הזיכרונות הכאובים, ומניעת הסבל מהמשפחות שהקימו (לעיתים לאחר אבדן המשפחה בשואה) הוביל גם לשימוש במנגנוני הגנה שבסופו של דבר פגעו בהם וגם בילדיהם.

מכיוון שלא נעשה מהלך של שיתוף ועיבוד, האירועים הטראומטיים נותרו בתודעה בצורתם המקורית. השורדים התנהלו בצורה שתמנע עד כמה שניתן מגע עם כל אירוע, מראה, ריח ומצב שיציף מחדש את הזיכרונות הקשים. כך נוצר מצב פרדוקסלי בו מתוך הניסיון להפחית את הכאב הכרוך במגע רגשי עם האירועים הטראומטיים מהעבר, השורדים נמנעו מלשתף את רגשותיהם ובכך נמנעה האפשרות לשינוי התודעה הפוגענית לטובת תפיסה שתאפשר את הפחתת תחושת האשם וחוסר האונים.

כך הונצחה הלכה למעשה, החוויה המתבטאת בתופעה הבריאותית הידועה כהפרעה פוסט טראומטית. במצב הזה הגיעו רבים משורדי השואה אל השלב המאוחר של חייהם, שמביא עמו מורכבות נוספת. בצעירותם לשורדי השואה היה קל יותר להגן על עצמם מחוויית החודרנות הפוסט טראומטית, מתוקף מצבם הבריאותי והתפקודי שאיפשר את הפניית התודעה למשימות החיים הנורמטיביות (הקמת משפחה, קריירה וכו'). ככל שהגיעו לשלב הזקנה המאוחרת, גורמי הסיכון הבריאותיים (גופניים, נפשיים וחברתיים) לצד חלל הזמן הפנוי שנוצר כתוצאה מכך, הוביל רבים למצב של בדידות חברתית ורגשית. במצב זה נוצרה אצל רבים פגיעה ביעילותם של מנגנוני ההגנה שהובילה להצפה מחודשת של הטראומה.

כעת ניתן להבין את כוונתה של המטופלת שורדת השואה. מהלך השיח שובר את "קשר השתיקה", מוביל לשינוי תודעתי ומתוך כך לשינוי המציאות עצמה. יתרון נוסף, קשור להשפעת המהלך על השורדים עצמם. השיח והעיבוד מאפשר לשורד השואה, לייצר תובנות סביב משאבי החוסן הפנימיים הטמונים בו, משאבים חסרי גיל הקיימים בו במקביל ולמרות אבדני הזקנה. דווקא בזכות אירועי החיים הקשים שעבר, שורד השואה עשוי להפנים את התובנה סביב הכוחות הרבים שטמונים בו שאפשרו לו להגיע לגילו המופלג למרות הכל.

בכך נשבר מעגל חוסר האונים ועולה הסיכוי לשימור של איכות חיים גם בצילן של מחלות. חזרה לימינו. חלקים שונים בעם רואים אחרת את ההתנהלות הנדרשת על מנת לשמר תפקוד תקין וצודק של רשויות המדינה. יחד עם זאת כולנו רוצים להפחית את תחושת החרדה וחוסר האונים סביב אי השקט שנוצר בקרבנו. ברוח ניסיונות ההדברות המתרחשת בימים אלו, את יום הזיכרון לשואה ולגבורה עלינו לקדש ולהקדיש לצורך הבנת והפנמת חשיבות קיום המדינה העצמאית שאם קיומה אז היה מונע לפחות חלק מהותי מהאסון הנורא. מתוך הבנת חשיבות השיח ומתוך האינטרס המשותף לכולנו נוכל לשבת יחד ולעבד התכנים שבמחלוקת.

אם זה אכן מה שיקרה הרי שימים אלו יהוו פתח לגדילה ולצמיחה שתוביל אותנו להיות אפילו עם חזק ושלם יותר. לשורדי השואה עצמם עלינו להעביר את המסר, שעצם הימצאותם איתנו כל כך הרבה שנים אחרי אותם זמנים אפלים – איננה מקרית. הכלים שבהם השתמשו לאורך חייהם ושהביאו אותם לגילם המופלג למרות הכול – יקרים מפז, לא רק עבורם אלא עבור כולנו.

ד"ר דורון שגיא הינו ראש ההתמחות בגרונטולוגיה יישומית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים בר"ג, חבר סגל תוכנית המוסמך לגרונטולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון וגרונטולוג בארגון "עמך".