מילכה (אחות) אבישי (אגרונום), והילדים דביר (14), נוה (12), אביגיל הלל (8) ואביה (5), מדברים איתנו כשהם אלפי קילומטרים מכאן, בגווטמאלה, כבר עשרה חודשים במסע שלהם.

לפני כמעט עשור, מילכה הרגישה שנשבר לה. להתחנן לחופש, לספור את הימים, היא רוצה חופש אמיתי בו היא קמה עם המשפחה שלה בנחת.

היא חלמה, ואבישי הפרקטי מביניהם, ביצע. הם חסכו 2000 ש"ח בכל חודש, ועשר שנים אחר כך – קצרו את הפירות ויצאו למסע של שנה בעולם.

איך קיבלתם את ההחלטה לצאת לדרך?

"חסכנו במשך שנים, ואז כשהגיע הרגע חטפנו רגליים קרות. תירוצים של הקורונה, ואיך נעז ככה ונעזוב הכל? שמענו על חברים שמחפשים דירה לשנה, הסתכלנו אחד על השני והבנו שמה שדרוש זה רק אומץ. משם הכל התגלגל".

איפה אתם מטיילים, איך נבחר היעד?

"בהתחלה הקורונה החליטה עבורנו, והתחלנו ברפובליקה הדומיניקנית שם הכל היה פתוח עם אחוז גדול של מחוסנים. משם היעדים נפתחו אט אט והמשכנו לקולומביה, ארגנטינה ופרו. באקוודור אמי ואחי הצטרפו אלינו לשלושה שבועות, היום אנחנו בגווטמאלה ומכאן למקסיקו".

מתכננים או זורמים?

"כמו עם החיסכון, אנחנו אנשים מאוד מתוכננים, ומאמינים שתכנון והסתכלות קדימה מאפשרים הרבה יותר הספקים.

מצד שני, למדנו להחליט על נקודות עוגן וביום יום לזרום הרבה יותר. אם יש מקום שחשבנו להיות בו מעט זמן, וראינו שהוא נכון לנו ושובה אותנו, למדנו לזרום ולהישאר".

איך נראים הימים, מה כבר עשיתם?

"מאוד אוהבים לראות ולזוז אבל גם יודעים שהתזוזה מעייפת ולא פשוטה, אז מצאנו איזון בו אנחנו שוהים במקום אחד במשך שבוע – מספיקים לחרוש את האזור וגם להנות ממנו בנחת".

הם ראו קרחונים, הר געש פעיל, היו ארבעה ימים באמזונס עם קהילת ילידים, עשו טרק של ארבעה ימים בפרו, שחו באינספור לגונות ומפלים, ושברו שיאים הליכה של 24 ק"מ ביום. "כן כן, גם הקטן".

איך מסתדרים עם אורח חיים דתי?

"אנחנו שומרי כשרות, יש איתנו תיק שלם של כלים, ואנחנו מתארחים כמעט רק בדירות בהן בישלנו בעצמנו. בכל מדינה למדנו לאט לאט מה אפשר לבשל – דגים, הרבה קטניות, ירקות מכל הסוגים. אנחנו אוכלים מצוין! גם בריא וגם טעים. אבישי הוא מלך המטבח, ובכל מקום אנחנו מכירים את האוכל המקומי ומנסים להכין בעצמנו בבית כדי לא להרגיש שפספסנו טעמים חדשים.

"כמשפחה דתית קשה גם טכנית וגם מחשבתית. מאתגר לדעת שאי אפשר להיכנס סתם למסעדה בסוף יום לפיצה.

הכול דורש תכנון מראש של אוכל, טלטול בשבת, להיות בלי פלטה ומיחם. אבל היו גם המון רגעים משעשעים, ולמדנו להכין חלה ועוגה לשבת בכל מטבח ובכל סיטואציה, על מחבת יוצא נהדר".

שבתות וחגים?

בשבתות וחגים, הם הבינו שהכל עליהם. הידע, האווירה, הרוח. מה שניצוק, זה מה שיהיה. אין בית כנסת, אין אווירת חג, הכל תלוי בנו.

זו הבנה מרגשת כי זה ממש גרם לנו לפעול. וככה כל שישי, ישבתי והכנתי דבר תורה לשבת, בסוף השבוע אנחנו לומדים עם הילדים את החומר של תורה ונביא, והבן השני שלנו לומד כאן לקראת בר המצווה שלו. כשנמצאים ליד בית חב"ד, מצטרפים לתפילות וארוחות.

חוויה זכורה הייתה בקוסקו בפרו. ליל סדר עם 1500 איש. בערב החג כולנו נתנו יד, מקלפים ביצים, אורזים מצות, מה שצריך.

גם בארגנטינה, מצאנו את עצמנו פותחים את בית חב"ד שם לבקשתו של השליח שהיה בארץ, והיינו שליחים במשך שתי שבתות". לא פעם, משפחת אבני הופכת לבית ישראלי בעצמה .הם מארחים מוצ'ילרים לארוחות שבת ונותנים להם תחושה של בית.

מה עם החינוך של הילדים, משחררים לשנה?

"כמות הידע שהילדים קיבלו כאן עצומה". אומרת מילכה.

"ללמוד על האינקה, על המיה, על גאות ושפל. כל אחד קיבל משימות בהתאם לגילו ולימד את כולנו. ותוך כדי טיול, מרחיבים את הידע בטירוף. שלא לדבר על העצמאות, על תרבויות אחרות, הבנה איך להתנהל עם כסף – כמה דברים עולים וכמה הם שווים, הילדים לגמרי שותפים לחישובים האלה".

חוץ מתורת החיים שהם לומדים, ההורים הפכו למורים ולא מוותרים על מתמטיקה, אנגלית ותורה. ההורים של מילכה לימדו אותם נביא וגמרא בזום וכך גם דואגים לשמור איתם על קשר. "יש תקופות שלמדנו יותר ויש שפחות. ימי גשם הפכו לימי למידה, ויש ימים שהרגשנו שצריך קצת לנוח".

היה רגע שדי, רציתם כבר לחזור?

"האמת? לא היה כזה לאף אחד מאיתנו". הם מתגעגעים לחברים ולמשפחה, לישיבה עם חברה על כוס קפה, אבל מילכה תמיד אומרת לילדים שהם מבורכים, שיש להם כל כך הרבה דברים להתגעגע אליהם. "תארו לכם אם לא היינו מתגעגעים?"

ונקודת שיא?

"הייתה כאן הצבעה משפחתית, ומרוב נקודות שיא… לא הצלחנו".

כשאתם ביחד 24/7, מה עושים כשכל אחד רוצה משהו אחר?

"לשמחתנו, כולנו ממש ביחד והילדים חברים מאוד טובים. לא אגיד שלא רבים, אבל זה כמעט ולא קיים, חמסה. ובכל זאת – אחד הדברים החשובים הוא להבין שכולנו כאן יחד אבל כל אחד זקוק למרחב.

חשוב מאוד לשתף את הילדים בתכנית, לאן נוסעים, להרבה מהדברים הם בעצמם ביקשו להגיע אחרי שלמדו עליהם. ראינו לוויתנים בזכותם, הבכור רצה מאוד לראות את הפירמידות של המיה, ועוד ועוד.

באחת הישיבות שלנו, בהן אנחנו חושבים יחד מה רוצים בהמשך הטיול, אביגיל הודיעה שהיא מאוד אוהבת ללכת אבל גם רוצה יותר זמן חופשי של בית לעצמה. ביקשה וקיבלה".

לפעמים הם גם מחליטים להתפצל – הבכור לזמן איכות עם אבא, האחרים ליום טיפוס, זמן למילכה לפילאטיס וכמובן זמן לזוגיות בתוך כל הטוב.

על מה לא תוותרו בשום מחיר?

דייטים זוגיים. קפה טוב. וחלה ועוגה בשבתות.

מה תיקחו אתכם לארץ?

"המסע הזה רק חידד את מה שאנחנו מאמינים בו – החיים הם מתנה חד פעמית. ולכן, לעבוד פחות, להוציא פחות, ואז ליהנות יותר. ללא ספק מאמינים בלצבור חוויות ולא לצבור רכוש".

המפגש האנושי, הוא הדבר הכי משמעותי שנצרב בהם. "ידענו שנטייל ונראה יופי, אבל המפגש עם אנשים – ישראלים וזרים – היה אחד הדברים הכי מרתקים שקרו לנו. פתח לנו עלומות לחשיבה אחרת, לתרבות אחרת, עם אנשים שבארץ כנראה לא היינו יוצרים איתם שיח הגענו לשיחות מרתקות".

דבר נוסף שהם למדו הוא היכולת לזרום. "למדנו להתגמש. לדעת שיש שינויים. היו רגעים של מתח – שביתות בפרו ואקוודור, דירות שהבריזו לנו, אבל למדנו להפעיל את שריר הגמישות שלא פעיל אצלנו הרבה. זו עבודה לא קלה, אבל שווה".

דבר שכל הקוראים בטח מחכים לשאול, מאיפה הכסף?

"קודם כל חסכנו במשך שנים ארוכות. והחיסכון, הוא בסוף ההחלטה על מה להוציא את הכסף.

אנחנו לא ספרטנים, אבל כשבנינו את ביתנו בהושעיה בחרנו לקנות קרקע של 400 מטר ולא 500 מטר והנה, עוד מאה אלף לטובתנו. האוטו שלנו לא הכי חדיש, התריסים רגילים.

כששואלים אותי מאיפה הכסף אני עונה – יש כאלה שמשפצים את הבית ב-200 אלף ש"ח ויש כאלה שיוצאים למסע. זו רק שאלה של איפה שמים אותו".

כבר מתכננים את הטיול הבא?

"כן!". אחרי עשרה חודשים בין לגונות, כפרים קסומים, קרחונים וחופים קאריביים, משפחת אבני כבר מתקרבת הביתה. הם התרגלו לטייל עם שישה תיקים בלבד, אחד לכל אחד, ושישה סטים של בגדים. זהו.

בסוף הקיץ הם כבר חוזרים לארץ – הבכור מתחיל תיכון, הקטן כיתה א', האמצעי מתכונן לבר מצווה.

"כמה אושר זה לקום כל בוקר בנחת, ולדעת שכל מה שנעשה היום הוא בחירה שלנו. קמים יחד לעוד בוקר שכולנו בו ביחד ואף אחד לא צריך לרוץ לשום מקום. אין מתנה גדולה מזו.

עכשיו המשימה היא להצליח גם בחיי היומיום לקחת חופשים ארוכים יותר, ומתכננים לצאת למסע כזה שוב עוד כמה שנים. בפעם הבאה יהיה מורכב יותר עם הילדים, אז נקווה שהם יצטרפו מדי פעם, כל אחד ממקומו".

התמונות המרהיבות והבחירה לחיות את החיים במלואם, מעוררת השראה. עם ארבעה ילדים, מעברים בין מדינות ושמירה על אורח חיים דתי, הטיול הוא וודאי לא רק חופשה ארוכה מאוד – אלא גם רצוף אתגרים. ועדיין, משפחת אבני מדליקה איזה ניצוץ ומזכירה שאפשר לחיות אחרת.