האם נצליח לתת תחושת שייכות לעולים החדשים?

משפחות שברחו מאוקראינה מגיעות לארץ. ילדים קטנים, סבים וסבתות, ילדים יתומים, כולם מתקבצים כאן, בארץ האבות. הם מגיעים חסרי כל. בלי כסף, דירה, שפה. באמצע החיים הם עוזבים הכל ומתחילים מאפס. לומדים להסתגל למציאות חדשה. כולם מנסים לסייע. מתנדבים מכל הארץ מתארגנים כדי לעזור. אחד תורם כסף, השני מרהט להם את הדירה והשלישי לוקח אותם לביטוח לאומי להסדיר את עניין הרישום במדינה.

זה מרגש. באמת שזה דבר מדהים. הישראלי היפה מתגלה. האכפתיות, הדאגה, רוח ההתנדבות הגדולה. ככה נראית חברה מתוקנת. ככה נראית גאולה.

ההורים שלי עלו מרוסיה. אי אז בשנת 1987. גם הם ברחו. אומנם המלחמה הייתה קרה וב"ה לא הפציצו להם את הבתים, אבל גם הם ברחו. והם הגיעו לארץ חסרי כל. זוג הורים, שני ילדים, קצת עברית, הרבה מבטא וידיעה שהנה הם עומדים בפני התחלה חדשה.

אני נולדתי 8 שנים אחרי. בת לעולים חדשים ישנים שכבר דוברי עברית וגרים בקהילה ישראלית. גדלתי לבית שיש בו מיקס. מיקס של שפות ושל תרבויות. גדלתי והרגשתי שאני צריכה לבחור. האם אני צברית, חלק מהחברה הישראלית, או שאני חלק מהחברה הרוסית? הבחירה שלי הייתה קלה. ברור שאני ישראלית! ניסיתי להתנתק מהרוסית. לא ללמוד את השפה, לדבר רק עברית. צחקתי על החברים הרוסים של ההורים, התביישתי בשירי עם שהם שרים.

הרי עלינו לארץ, זה אומר שצריך לעזוב הכל, לא ככה? וככה גדלתי, צברית לכל דבר. ישראלית, דוברת עברית. בלי מבטא זר. ככה הרגשתי שייכת.

זה נפלא להרגיש שייכת. באמת. הבעיה הייתה כשהבנתי שאני מרגישה תחושת שייכות לחברה אבל אין לי את היכולת לנהל עם סבתא שלי שיחה. פתאום הבנתי שהתנתקתי מהשורשים שלי, מחלקים שקיימים בתוכי. התנתקתי מהחצי הרוסי שלי. ופתאום השייכות הפכה להיות חצי תלישות.

אני זוכרת לאורך השנים שצחקו סביבי מדי פעם על רוסים. אלה שעוד יש להם מבטא למרות שנולדו בארץ, ואלה שיש להם מנטליות שונה. זה לא היה צחוק רע. אבל זה היה צחוק של שונות וקורטוב עליונות. אני יודעת את זה כי אני חשבתי שאני בצד העליון. אני הייתי זו ש"את לא כמו כל הרוסים. המשפחה שלך שונה".

אני חושבת על זה עכשיו ומזדעזעת. אנשים עזבו את כל מה שהיה להם. שפה, תרבות, עבודה, חברים, משפחה, נכסים. אנשים עזבו הכל ובאו לארץ להקים חיים חדשים.

משפחות שלמות עברו שינוי כל כך גדול שרובנו לעולם לא נבין, ואנחנו הקטנים ביומרנות שכזו באים ושופטים. באים ודורשים מאותם אנשים להיות כמונו, להיות "צברים אמיתיים". ההיסטוריה חוזרת. גם הפעם מגיעות משפחות חדשות ומתחילות מאפס. גם הפעם אנשים מגיעים למקום זר וצריכים ללמוד איך להרגיש בו שייכים.

במבחן המלחמה אנחנו עומדים ומתנדבים לסייע בכל מה שצריך. השאלה האם נעמוד במבחן הזמן ונצליח לתת תחושת שייכות לעולים החדשים ובעיקר לילדים שלהם? האם גם להם בעוד כמה שנים נצליח להסביר שהם לא צריכים לברוח מעצמם כדי להיות ישראלים?

נעמה דרדיק, מוזיקאית, זמרת, יוצרת ומנחת סדנאות כתיבה.