הישראלית שמסייעת לפליטים: "הלב נשבר"

נסיה מוראי היא סטודנטית באוניברסיטה העברית שלמדה באוניברסיטת וינה במסגרת חילופי סטודנטים בסמסטר האחרון. לקראת סוף הסמסטר וחזרתה לארץ, התחילה המלחמה באוקראינה. בתור בת ונכדה לעולים מברית המועצות לשעבר ובתור דוברת רוסית, היא לא יכלה להתעלם מהסיטואציה.

בראיון מיוחד לסרוגים, מוראי משתפת אותנו איך הכל התחיל, מה גרם לה לעצור הכל ולהתמקד בסיוע לפליטים מאוקראינה ומה המראות אליהם היא נחשפת.

איך הכל התחיל? 

"שמעתי שמתחילים להגיע פליטים לגבול הונגריה. שהייתי באותו זמן בוינה והחלטתי לקחת רכבת, יחד עם בן זוגי, לבודפשט. כשהגעתי חיפשתי את האנשים שפעילים בנושא הסיוע לפליטים שיוכלו לערב אותי. רציתי להיכנס למעגל שבקשר עם הפליטים".

"פניתי לבית חב"ד, לרב של הקהילה היהודית ולכל הארגונים שמתעסקים בנושא הזה. הייתי באזור ומאוד רציתי לנסות ולסייע. זה ממש בער בי בגלל השורשים שלי. הורי, שעלו בשנות ה-90 מברית המועצות לשעבר, ובמיוחד הצד של אימי שהגיע מאוקראינה, יושבים בביתם בארץ ולא יכולים לעזוב את החדשות כי יש להם עדין חברים קרובים שנשארו שם".

"זה ממש קרוב לליבי. לפני מספר שנים ביקרתי באוקראינה, בעיר דניפרו, במסגרת טיול שורשים אחרי הצבא עם אמא, אחותי וסבתא ריבה. ידעתי שאני יכולה לסייע בתקשורת כי אני יודעת את השפה הרוסית. אנשים יכולים לעזור במארזי מזון או תרומה. ואני ידעתי שזה החלק שאני יכולה לתרום בו. הכלי של השפה זה כלי שמשלים למעשה את כל הסיוע המדהים שמציעים פה".

"נחשפתי פה בבודפשט להמון אנשים נפלאים שעוזרים: ארגון חסד של בתי החב"ד ואני בקשר ישיר עם יו"ר המשרד הממשלתי לענייני יהדות בהונגריה. יש כאן אנשים מדהימים והמון תרומות ואנשים מהקהילה היהודית שפשוט תורמים כל מה שהם יכולים".

"רואים כאן דברים יוצאי דופן, מאוד מרגש לראות כיצד הקהילה היהודית דואגת לכל הפליטים, זה ממש מחמם את הלב. לדוגמא: אם מגיעה משפחה עם תינוק, מיד יתרמו עגלה ואת כל הציוד הנדרש לתינוק. אנשים עם רכב מתנדבים לנסוע לגבול ולהביא אנשים וכל אחד מסייע במה שהוא יכול וביחד התוצאה מדהימה".

"נוצרה סיטואציה שהמון אנשים טובים רצו לעזור ולסייע אבל היה פער מסוים עם השפה. אז אני יכלתי לסייע בתרגום ובתקשורת עם הפליטים. עם הזמן פנו אלי עוד ועוד ארגונים כדי לעזור עם השפה ולתרגם ולסייע בנושא הזה".

לאיזה סיפורים את נחשפת?

"לפני מספר ימים, הגיע מאוקראינה זוג מבוגר בגיל 75 שהגיעו לגבול ורצו להגיע לוינה כי יש להם שם בת. ישראלי שגר בבודפדשט היה מוכן להסיע אותם עד לוינה, נסיעה שאורכת שלוש שעות לכל כיוון".

"המון אוקראינים שמגיעים לא יודעים אנגלית בכלל, אז הוא הסיע אותם ואני הייתי זמינה כל הזמן. הוא ביקש שאני אתרגם להם שהנסיעה היא 3 שעות ושהם יכולים לנוח ולסמוך עליו. זה היה פשוט מרגש לראות כיצד אנשים רוצים לסייע לאנשים שהם לא מכירים".

"אבל ביחד עם זאת, זו סיטואציה מאוד מורכבת, הרבה פליטים מתקשרים אלינו ויוצרים איתנו קשר, אני לוקחת את המידע הראשוני: אם יש תינוקות ומה חסר להם, אם הם צריכים אוכל או כסף או תרופות או לאנשים מבוגרים שצריכים אוכל".

"אני שואלת מתי הם מגיעים כדי שנוכל להתכונן עד כמה שניתן, והם לרוב לא יודעים מתי הם מגיעים. הנסיעה אורכת הרבה שעות והרבה פעמים יש עיכובים בגבול ואין להם סים, אין קליטה והתקשורת מאוד דלה. קשה לדעת איפה הם ויש רצון גדול לסייע אבל יש קושי עצום מבחינה טכנית. הכל למעשה לא ידוע וזו מציאות נוראית של חוסר וודאות. אנשים מדברים איתי ואנחנו מתארגנים ומחכים להם ולפעמים הם פשוט מתגלגלים למקום אחר".

איך הסיוע עובד?

"יש מעל 100 דירות שנתרמו על ידי ארגונים שונים בעיר וגם אנשים פרטיים בעלי דירות השכרה ריקות שתרמו אותם לצורך קליטת הפליטים. לפני כמה ימים ידענו על משפחה שמגיעה מהעיר אושגראד. הגיעה אישה יחד עם אימה שלה, ובתה, תינוקת בת חצי שנה"

"הם התקשרו ומהדרך ובזמן הזה דאגנו למלא להם את הבית באוכל, אישה אחת הביאה שמיכות מצעים ומגבות, בחור אחר הביא אמבטיה לתינוק. וכל התהליך הזה נעשה ביחד. כל אחד מסייע במה שהוא יכול. אנחנו בקשר יום יומי איתם גם אחרי המענה הראשוני עד שהם בעצם הם ממשיכים מכאן. אם הם יהודים אז לישראל וכמובן, הרבה עוברים למקומות אחרים באירופה".

"כתבתי פוסט בפייסבוק שמציע עזרה לפליטים המגיעים לבודפשט, ודרך הפוסט הגיע אלי בחור צעיר שברח מאוקראינה, המחכה בתחנת רכבת בבודפשט ולא יודע מה לעשות. אספנו אותו והבאנו אותו לדירה נקייה ומאובזרת עם מזון".

"הוא בן 16, ממש כמה ימים לפני יום הולדת 17. במזל הוא הצליח לצאת לפני היום הולדת שלו, כי בגיל 17 לא בטוח שהוא בכלל היה יכול לצאת מאוקראינה, כי בגיל 18 למעשה הגברים חייבים להתגייס. הוא הגיע לכאן עם תיק ו100 דולר וזהו. אני מסתכלת עליו ואני רואה ילד. לחשוב על כל הנערים שלא היה להם מזל כמוהו ונאלצו להתגייס, זה ממש כואב, הלב נשבר מהמראות".

"לנער הזה יש משפחה בישראל שמחכים לו. אנחנו מנסים לעשות כל מה שאפשר כדי להביא אותו לישראל מבחינה בירוקרטית. אמא שלו נשארה מאחור, כי היא בעיר שנקראת "חרסטון", עיר שנמצאת כרגע תחת אש ואין אפשרות לצאת ממנה".

"כל הסיפורים האלה מאוד קשים. אחרי כל הימים האלה אני חוזרת לדירה שלי וזה דברים שמלווים אותי וזה עומס רגשי מטורף. כל יום אני נחשפת להמון סיפורים, כל אדם עם הסיפור שלו. כל הסיפורים האלה נספגים ונכנסים לי ללב".

"וזה פוגש אותי גם על סף ביתי. באחד הימים חזרתי לדירה שלי, יש לי דירה צמודה ליד הבית שהיא בדרך כלל ריקה ופתאום אני שמעתי רוסית. דפקתי בדלת ושאלתי אם הן מאוקראינה, הן עונות שכן. אני רואה שלושה נשים. אמא אחות וסבתא והן סיפרו שהן מחרקוב וישר ניסינו לסייע להן גם במה שחסר להן".

"כשהן עזבו הן לא הפסיקו להודות לי בעיקר על התמיכה הנפשית והרגשית. האמא סיפרה לי על המציאות המפחידה שהן עברו לפני שהחליטו לעבור את הגבול (״עזבנו רק בשביל הילדים, כמה אפשר עוד להסתתר איתם ימים ולילות בתחנות הרכבת התחתיות מההפצצות?״) באחד הערבים היא אמרה שכבר אין להם לאן לחזור, שכל העיר חרקוב כבר הרוסה, והיו לה דמעות בעיניים. זה היה מאוד קשה לשמוע את זה".

מה התחושות של הפליטים?

"אני רואה בעיקר הרבה קושי, בלבלול וחוסר וודאות. הרבה מעבר לשאלות הטכניות שאני שואלת את הפליטים מאוקראינה כמו "איפה אתם, מתי אתם מגיעים ומה אתם צריכים", זה גם מה אתם עושים הלאה? אנחנו לא מגבילים אנשים והם יכולים להשאר. אבל כשאנחנו שואלים מה הם מתכננים, הרבה אנשים אומרים שהם לא יודעים".

"אנחנו רואים המון ילדים. הם מגיעים עם מזוודה והם מקבלים מארזים בגבול אבל הם עדין כמעט בלי כלום. הרבה מהם גם מגיעים בלי הרבה כסף כי חלק מהבנקים לא עובדים, חלק מהכספומטים לא מוציאים כסף. הרבה שאין להם משפחה מחוץ לאוקראינה שיכולה לסייע וזה כואב לראות את הסיטואציה הזו".

מה גרם לך לעזוב הכל ולנסות לסייע לפליטים?

"סבתא שלי ריבה פוקס, שעלתה מאוקראינה בעצמה, ומתגוררת בצפת. היא מאז ומתמיד פעילה מאוד בעיר ועוזרת לניצולי שואה (יו״ר העמותה בצפת ״אירגון פליטי ונפגעי השואה בברית המועצות ומזרח אירופה״ ורכזת פעילות של העמותה ב14 ערי הצפון) ולעולים חדשים".

"היא חינכה אותי לא רק לסייע כשמבקשים אלא לחפש איפה לעזור ולהיות תמיד ערנית למה שמתרחש. מעבר לזה, אני מרגישה שכיוונו אותי מלמעלה. הייתי במקום הנכון, בזמן הנכון ועם הכלי הנכון של ידיעת השפה הרוסית. מיד הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות".