לשבת 'שבעה' היא חוויה מאוד ישראלית ומאוד מוכרת. הרבה מאיתנו, לצערנו, ישבו 'שבעה' או ביקרו ב-'שבעה' של אחרים. הרבה מכירים את המבוכה שבכניסה, מה להגיד, מה לשאול, האם לשתוק או לדבר, איך מסיימים ונפרדים. מכירים את תחושת חוסר הכוחות של האבלים, ואת הרצון לשמוע על מי שנפטר ולהכיר צדדים וחוויות לא מוכרות שלו. את הרצון להיות לבד ואת הרצון להיות מוקפים.

בספר "כל העומרים שהיו לה", אורנה ורכובסקי מספרת על חיים ורותה שיושבים 'שבעה' על בנם עומר. במהלך השבעה באים חברים וחברות שהכירו את עומר, חברים של חיים ורותה ושל איילה ונעמה האחיות-התאומות של עומר. כולם יושבים במעגלים קטנים ומדברים ומספרים ומעלים חוויות. חיים ורותה שומעים על כל מיני "עומרים" שהיו כולם בנם עומר.

(באדיבות: כנרת זמורה ביתן)

הם פוגשים חברי ילדות של עומר שלא ראו שנים, מאבטח שפגש אותו, שכנים של עומר מהדירה השכורה, מי שהיה מאושפז בעבר ליד עומר ועוד אנשים ממעגלים שונים. כל אחד מהם יושב ומספר על עומר שאותו הכיר ופגש ומשלים מעין פאזל של תמונות שיוצרות את תמונתו השלמה של עומר.

עולים אירועים מהעבר, נעימים יותר ופחות והם מביאים את חיים ורותה למחשבות האם פעלו נכון בעבר, האם היה אפשר אחרת. 'שבעה' הוא גם שבוע של מחשבות וחשבון נפש מסוים. זה לא הספר הראשון שעוסק בשבעה אבל זה הספר הטוב ביותר, לדעתי.

(צילום: שאטרסטוק)

ורכובסקי מצליחה לתאר את מהלך השבעה בצורה מאוד יפה ומדויק. הספר מחולק לפי ימי השבעה ובכל יום מתרחש דבר מה. אין פה דרמה גדולה או אקשן מטורף, יש פה את מאורעות החיים הפשוטים והשגרתיים של כולנו, ולכן קל כל כך להזדהות. בתור מי שכבר ישב 'שבעה' מצאתי את עצמי מאוד בתוך הספר.

הכרתי סיטואציות שהספר מתאר, תחושות שעולות ואת התנהלות הדברים, בבוקר לפני שהכל מתחיל ובערב אחרי שהכל מסתיים. ספר מאוד ישראלי שמדבר על ישראלים ועל מרקם הקשרים בין ישראלית, שכל אחד יוכל למצוא את הקישור שלו לספר.

'כל העומרים שהיו לה', אורנה ורכובסקי, 319 עמ' בהוצאת כנרת זמורה