איי, אלו ימים אחרים, חשבה לעצמה בתק'ה והדליקה לעצמה סיגרק'ה. גם ק'ליק'ק'ו חשב כך. לדעתו, זה מאז שהם החלו ללמוד באקדמק'ה. אלו באמת ימים אחרים. אולי פחות תמימים? ניסתה בתק'ה לנסח לעצמה.

גם ק'ליק'ק'ו ניסה להבין איך השתנו הימים. כמה פעמים הוא ניסה ללכת לשיעורי דף יומי, אבל הוא מצא אותם פחות אטרקטיביים ממה שהוא זכר בישיבה. בין הוויות אביי ורבא הוא הבחין שהוא מעדיף להיות עכשיו בבית קפה. גם מזמן שהוא לא הלך להתפלל במניין ביום חול. הוא מניח בזריזות את התפילין בבית, אומר ברוך שאמר, אשרי, ישתבח וישר אחרי שמונה עשרה הוא מקפל את הטלית והתפילין, תוך מלמול עלינו לשבח.

בתק'ה מוצאת שכיסוי הראש שלה נסוג כל שנה עוד כמה מילימטרים אחורה וגם מצטמק, ממש כמו ים המלח. אדם הוא תבנית נוף מולדתו, היא נזכרה באחד ההדרכות במדרשה.

בכול אופן, אחרי לבטים, הם החליטו להוציא את הטלביזק'ה מהבית. "זו סתם זוהמה ותרבות המערב", את זה היא גם זכרה מהמדרשה. אז מה, חשבה לעצמה בתק'ה, היום המדק'ה מקיפה אותנו מכול עבר. אז הוצאנו את הטלביזק'ה, אבל את כל הסרטים והסדרות אנחנו רואים באינטרנט. ק'ליק'ק'ו ראה איתה פעם שיעור של הרב שרקי בערוץ מאיר. היום עם המדק'ה אפשר להיעזר גם לדברים טובים, הוא חייך בסיפוק, אבל שניהם ידעו שהם רואים יותר הישרדות.

גם הטיול שלהם להונגרק'ה, לא עמד באיסור שהם שמרו עליו פעם, של איסור ירידה מהארץ. זה טיול שורשים, הזכיר ק'ליק'ק'ו את הסיבה הערכית שהובילה אותם. ובתק'ה נזכרה איך פעם הוא הסביר למישהו ש"רק" לבקר בארץ אחרת זה כמו "רק" להיות עם מישהי אחרת שהיא לא אשתך. "ביקור קצר" הוא הדגיש בציניות וזה קצת החמיא לה איך הוא נאמן, אפילו לארצו אז בוודאי לה. בטיול לבוליבק'ה וקולומבק'ה בדרום אמריקה, הם ניסו להיזכר איזה שורשים יש להם שם ובתק'ה חשבה שאולי הם צאצאי אצטק'ים, או שאולי איזה דוד ניצול שואה ברח לשם, אבל לא, הם סתם נהנו לנהור עם כולם לחופים זהובים והרים עם קרחונים. ופתאום משום מה, היא הרגישה פחות בטוחה בנאמנותו של ק'ליק'ק'ו.

עכשיו היא מחייכת אל זהר בנה הקטן ויש להם גם את יעל ואת דרור שהתחיל ללבוש ציצית אתמול. מעניין אם גם כשהם כשיגדלו וילכו לישיבות ויעל למדרשה, הם יזלזלו בבעלי' בתים, שמקיימים את התורה כמצוות אנשים מלומדה? ומה יהיה אם הם ימרדו, לאן כבר הם יובילו את נס המרד? הם יאהבו את בני מינם? בתק'ה נתנה לדרור סוכרק'ה ונמסה מחיוכו העדין. היא נזכרה בחברותיה, הודק'ה, מורק'ה, צופק'ה, שלהבתק'ה וגאולתישראלנצחעוזלעמוק'ה ותהתה מה הן עוברות. למורק'ה יש שמונה עשר ילדים, היא יודעת והודק'ה כבר שנתיים במזרח וצופק'ה חזרה בשאלה ולומדת עיצוב. ממש חבל, איך היא מסתדרת בלי שבת?

● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן

בשבת היא וק'ליק'ק'ו אוהבים לשיר שירי שבת, לקרוא עיתונים וללכת לפגוש חבר'ה בבית הכנסת. מידי פעם הם הולכים לשיעור של הרב פרופסור יחזקאל דויטש. היא זוכרת את שיעורו, על דמותו של משה ביצירותיהם של פיקאסו, אנג'לו ורמברנדט. זה כה שונה מהשיעורים שהיו מעבירים במדרשה.

הימים הנוראים בפתח, ק'ליק'ק'ו כבר שנים לא קם לסליחות, הוא ממהר לעבודה. היום הילדים אצל סבתא ושניהם קמו מוקדם. היא מקפיצה אותו לעבודה ואז טסה למשרד. מוקדם מאוד ויום ארוך עוד לפניהם. הם צועדים אל עבר האוטו המאודה בזגוגיותיו. קול שופר ארוך בוקע מבית הכנסת הסמוך והקטן, מפשיר את הקרירות של הבוקר. ק'ליק'ק'ו ממשיך בהילוכו הנמרץ ותוך כדי מטפסים להם זיכרונות לראשו. ראש הישיבה עם הקיטל והטלית רכון על סטנדר וידו מכסה את פניו. "חכה", אומרת לו בתק'ה ומניחה את ידה על זרועו. הם עומדים. מחשבותיהם מתחברות. קול השופר בתרועה. מחזור. רימון. תפוח בדבש.

"בוא", קוטעת בתק'ה את המחשבות והם נכנסים לרכב. התנעה אחת להפשיר את המנוע ועוד אחת והם נוסעים לעבודה.