כמו החוברת 'החוג לתקשורת' שהוציא חגי סגל לפני כשנתיים, טורי הביקורת של חני לוז בעבר, ועוד מאמרים, דעות, פוסטים למכביר על ההטיה התקשורתית, ספרו של חנן עמיאור "הסדנה להנדסת התודעה" (הוצאת סלע מאיר), ממשיך את הקו, כשהוא נותן כמה חידושים מפרי עבודתו באתר פרספקטיבה המבקר את התקשורת בישראל.

עמיאור חושף דוגמאות איך ציטוטים מפי מקורות של בכירי העיתונאים כמו אמנון אברמוביץ' ונחום ברנע, היו שלהם עצמם במקרים מסויימים ובהגזמה פראית במקרים אחרים, הכל כדי לכוון את האג'נדה אל תוך הדיווחים כרצונם.

מצטט מקורות עלומים מאוד – נחום ברנע עם ירון דקל, ארכיון (צילום: קובי גדעון/ פלאש 90)

פרק שלם מקדיש עמיאור למיטב הטורים מעמוד הדעות של עיתון 'הארץ' ומחבר אותם באופן משעשע לכתב פלסטר אימתני נגד מדינת ישראל, יהדותה, הדמוקרטיה שלה (או יותר נכון חסרונה), תהליכי הנציזם שהיא עוברת, הצדקת ירי רקטות על גני ילדים בישראל ועוד כמיטב התבהלות החולניות לעיתים שמאכילים אותנו הגורמים הקיצוניים ביותר שמקבלים במה בעיתון הארץ. גדעון לוי, רוגל אלפר ואורי משגב – הם הידועים שבהם.

הוא מפרט את סיפורו של הרב אסף נמבורג ואיך חשף את התרמית, או חוסר המקצועיות של הכתב עמרי מניב שהוטעה במקרה הטוב וטינף במקרה הרע, על הרב ממכינת עצם. מעבר לכך, הרבה מהחידושים שהביא עמיאור הוו בעיקר אנקדוטות, בוודאי למי שמצוי בעולם התקשורת וביקורת התקשורת ומכיר רבים מהם.

אורי משג, מכוכבי "דעות הארץ המיטב", שמביא עמיאור (צילום: פלאש 90)

עידן תיקי נתניהו

מה שמעניין יותר לא היה מה שכתוב בספר, אלא דווקא מה שלא כתוב בו.

עמיאור מתייחס לתיקי נתניהו רק בהקשר של ניגוד העניינים של אביעד גליקמן הכתב המשפטי של חדשות 13 כשאשתו שימשה דוברת בפרקליטות, והוא מציין את העובדה שבין עשרות הדיווחים שלו הוא לא מתח ביקורת לא על בית המשפט ולא על הפרקליטות.

ההתעלמות הזאת היא נוכח העובדה שתיקי נתניהו מציבים אולי את לב סוגיית ניסיון התיקון התקשורתי מימין שהפך גרוטסקי. נתניהו שחש ובצדק שהתקשורת נגדו, לא בחל באף אמצעי כדי לנסות לאזן אותה, ומילא היה מאזן אותה לימין, אבל הוא גם לא היסס לנסות לחסל יריבים פוליטיים מתוך מחנה הימין לטובתו.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

ארכיון (צילום: אולפן סרוגים)

עמיאור עצמו, מעבר לביקורת תקשורת מתפרנס יפה מכתיבת נאומים לשרים, בעיקר כאלו מהליכוד. למה זה חשוב? כי המראה הזאת נראית קצת חד ממדית, ונכון שעמיאור לא עיתונאי במובן הקלאסי של המילה, אבל הוא גם מתעכב גם על פעילותו של ספי רכלבסקי שפעל בקמפיין המחנה הציוני, במקביל לכתיבתו בהארץ. עמיאור יכול להגיד לזכותו שעיקר הבעיה היא במיינסטרים של התקשורת, אך אנחנו בעידן של ניסיונות תיקון שעליהם עוד ארחיב.

הוא מציין בספר את החשיבות שיש לתקשורת בחברה דמוקרטית, מציין את חולשתה, כששכר הכתבים נמוך, המערכות מצמצמות כוח אדם ומעמיסות על הכתבים עוד ועוד משימות, כך שהרדיפה אחרי האייטמים והתחרות גורמת לתזונה מפי עמותות משומנות שמאכילים כתבים בחומר מן המוכן. אך הדבר נכון הן לעמותות משמאל והן לכאלו מימין. נכון שלא באותן הפרופורציות. נכון שהכוח הוא בעיקר בא משנים של רמיסה מצד שמאל, אבל ההתעלמות לניסיון התיקון המאולץ תמוה לכל הפחות.

העיתונות מימין כמסכת של ביקורת תקשורת

שמעון ריקלין, הגדיר את עצמו פעם בראיון למקור ראשון, שאינו עיתונאי, ובכל זאת כל מהותו ה"עיתונאית", היא בעצם להוות קריקטורה לעיתונות הממוסדת. אם אתם מעבירים אג'נדות בין השיטין, אני עושה את זה מהמקפצה. הוא כמו הליצן בחצר המלך שצוחק על כולם ומראה את המגוחכות של השרים והחנופה.

מופע פארודיה על העיתונות הממוסדת (צילום: מתוך הטוויטר של ינון מגל)

הספר של עמיאור הוא עוד מאותו דבר. אי היכולת של הימין להתסכל גם אחורה אל ניסיונות ה"תיקון", הגרוטסקיים", הקריקטוריסטיים של העיתונים, ערוצי הרדיו והטלוויזיה שהקים הימין, היא הכשל העיקרי, ועמיאור הוא לא היחיד שחוטא בו.

עמית סגל אמר לי פעם בראיון, שהאליטה התקשורתית לא משכילה לגוון ולאזן את התקשורת, ולכן "הזהירו שהתיקון לאי האיזון יהיה אגרסיבי". ואכן מה שאנחנו חווים בשנים האחרונות זו האגרסיביות הזאת.

ערוץ 20, הגם שיחליף את האפיק בשלט, לא יוכל להיות ערוץ רב רייטינג שיהווה מדורת השבט הישראלי, בטח לא גלי ישראל, ואפילו ישראל היום.

את כל הרעות החולות שיש בערוצי המיינסטרים הם ניפחו בלא פרופורציה אצל אותם מקומות, בטענת וואטאבאוטיזם. במקום לשאוף לתיקון וליצירת עיתונות הוגנת, ערכית, מאוזנת או לפחות בעלת שאיפה אמיתית לכך, עיתונאים הופכים כלי שרת בידי פוליטיקאים.

במקום לנסות לתקן, מגיעים עם פטיש חמש קילו. הניסיון הזה לישר את הבליטה בעזרת כיפוף הברזל לצד השני בכוחניות, לא מצליח לעת עתה ליצור תקשורת שמייצרת אמינות ומושכת אליה קוראים, וצופים, קובעת סדר יום ומייצרת אלטרנטיבה. אנחנו רחוקים מפוקס ניוז הישראלי.

על פי פילוח האוכלוסייה, הרוב המזוה כימני, ציוני, שמרני ומסורתי במדינה לא נוהר מהמוניו אל האלטרנטיביות המוצגות בפניו. והסיבה היא פחות הניתוחים של חוסר האיזון, אלא דווקא ניסיונות האיזון המגושמים.

הם עדיין מאמינים כי מרבית הדיווחים בעיתונות הממסדית נכונה. כי שם עומלים באמת להביא את הסיפור והנתונים במרבית הדיווחים. יתכן כי הצופה הממוצע חכם דיו להבדיל בין פרופוגנה ודעות לעובדות. ואת עיתונות הימין הוא צורך כטורי ביקורת תקשורת ארוכים, ולא רואה אותה כתקשורת בפני עצמה.

ואולי הספר הבא שצריכים להוציא בהוצאת סלע מאיר הוא "מדוע אתה מצביע בשלט שמאל ובקלפי ימין".

 

"הסדנה להנדסת התודעה", חנן עמיאור, הוצאת 'סלע מאיר', 222 עמודים.