יום ט"ו באב מתואר במשנה בתענית (ד,ח) כיום טוב. בנות ירושלים היו לובשות באותו יום בגדי לבן ששאלו מחברותיהן, על מנת לטשטש את פערי המעמד ביניהן, ויוצאות לחולל בכרמים. במקביל היו הבחורים יוצאים ומתבוננים בהן, ואלו ואלו מבקשים את זיווגם.
המשנה מתמללת כביכול את השיחה שנוצרה בין המינים. הבת היתה מבליטה את יתרונותיה, היופי או הייחוס ובכך היתה מנסה למשוך את תשומת ליבו של הבחור שיתרצה לשאתה. הריאליה של המשנה, עבור מי שגדל באוירה שמרנית דתית נשמעת בלתי אפשרית. זהו רעיון שמחוץ לעולם המושגים שלנו.
על מנת להבין את משמעות הדברים יש לעיין בהקשר הרחב של יום טוב זה. המשנה אומרת שהוא יום טוב לישראל "כיום הכיפורים" שהוא יום נתינתם של הלוחות השניים, "יום מתן תורה". ההשוואה הזו תמוהה ביותר, שכן מה בין יום שיא של דבקות בה', יום מחילה וכפרת עוונות ל'יציאה בשידוכים' וחיפוש אחר בן זוג? הגמרא אכן תמהה על הקישור בין שני הימים הללו וראתה צורך להרחיב בעניין משמעותו של ט"ו באב על מנת להצביע על קדושתו ורוממותו ולהצדיק את ההשוואה. כדרכה, הגמרא מוסיפה נפח ליום הזה על ידי הטענתו באירועים היסטוריים נוספים שקרו בו ביום.
ואלו חמשת המאורעות שהתרחשו ביום הזה לדברי חז"ל: הותרו שבטים לבוא זה בזה, פסקו מתי מדבר, הוסרו הבמות שהניח ירבעם בן נבט בדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ניתנו הרוגי ביתר לקבורה ותוקנה בעקבות זה ברכת הטוב והמיטיב, והפסיקו לכרות עצים למערכה (תענית ל, א-ב).
חזקה על חז"ל שאין המדובר ברשימה אקלקטית אקראית וגם לא בתיעוד היסטורי. אלא, מדובר בהטענה רעיונית. בירור מעמיק של הדברים שופך אור על מהותו של יום זה מקרב אותו אל תפיסת עולמנו. ונותן לנו חלון הצצה דווקא לשאלה רלוונטית ביותר. 'שאלת הדור' כמעט. השאלה הכרוכה במציאת הזיווג: הבנת מהותה של תקופת הרווקות על מורכבויותיה.
● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן
האירוע של התרת שבט בנימין לבוא בקהל, וביטול איסור החיתון איתו שחל מאז סיפור פילגש בגבעה, הוא אירוע הלקוח מתוך אותו הקשר מעשי ורעיוני, ההקשר של נישואין. ואשר על כן תרומת קישורו לט"ו באב פשוטה. הסיפור של בני בנימין מתמקד ברגע של ההארה, של הסרת המחסום. הוא מתעד את תחושת ההצטרפות למעגל חיי הנישואין. הרגע שמשחרר את חיי הרווקות מן הגדר המפרידה בין שני הקהלים, הנשואים ובעלי המשפחות ואלו שאינם נשואים.
הסרת הבמות לקוחה מעולם אסוציאטיבי אחר והיא אולי רומזת להיבט אחר: לשינויים שחלים בעבודת ה' במעבר שבין רווקות ונישואין. היא עורכת השוואה בין שני אלו: עבודה של הסתגרות, של תפילות, של תחינות ובקשות. ועבודה מתונה יותר, מתכללת יותר המאפיינת את עולמם של הנשואים. תמצית המעבר הזה, תהליך ההמרה הרוחנית תואר בידי חברתי כך:
"האינטימיות עם הא-ל שעימו שוחחת תכופות, נמוגה. את כבר לא באה בתפילה רכה, בדרישה נחרצת או במילים טבעיות ולא מסוגננות, את גם כבר לא אומרת לפני השינה דבר של מחילה לההוא במרומים על זה שגם היום לא השיא אותך, כי בדיוק היום זה דווקא כן קרה. והדיבור שבבית נהיה משמעותי כל-כך שחשבון הסלולרי שלך מתכווץ, וכך גם דפי הסידור שהיה לח ועכשיו הוא העזוב מעט. את מגלה פתאום שלא מפריע לך לא להשתכר בפורים ולהיות ממש בחוויה. את מגלה שברכות השחר מחייות אותך כמו תפילה שלמה" (שרה סגל כץ, 'מרווקות לנישואים – המרה רוחנית לא מדוברת', דעות, גיליון 48, 2010).
WIN WIN של הנישואין
אפשרות אחרת להסבר המתיישב עם דברי חז"ל שהצבת הבמות בדרכים נועדה לבזר את עבודת ה'. בהקשר הזה יש כאן רמז לריבוי הדרכים ומקומות המפגש והשינוי המוליד דווקא הסתגרות ואינטימיות עם בן הזוג בבית המשותף.
תיקון ברכת הטוב והמיטיב על הרוגי ביתר שהובאו לקבורה, מסמלת יותר מכל את ה'ווין ווין קייס' שבנישואין. ברכת הטוב והמיטיב מבורכת כאשר שני אנשים רואים צדדים חיוביים, שונים, באותו מאורע. אך גם מציג את הפיצול החדש שהופך את האדם לשניים, שני זוגות עינים, שתי נקודות מבט, מחויבות. "ואז – הוא בא, ואת מבינה שבדרך אליו היתה חירות שלא תמיד ראית. לא שעכשיו את משועבדת, אלא שהיתה זו חירות למציאות שאין לה כבר קיום; עכשיו הכל זוגי" (שרה ס"כ, שם).
"פסקו מתי מדבר", המפרשים מסבירים שמאחר שנגזרה גזירת כליה על דור המדבר בגלל חטא המרגלים, בכל שנה בתשעה באב, יום החטא, נכנסו עולי מצרים לקברים שכרו לעצמם. לאחר תשעה באב יצאו הנותרים לשנה נוספת של חיים. וכך נהגו במשך ארבעים שנה. בשנה האחרונה, היה ברור לאחרוני הנותרים שהפעם הם נכנסים לבור ללא סיכוי לעלות ממנו. אולם חלקם לא מתו. בחוסר אמון הם המתינו בבור שמא טעו בתאריך. ומשהאיר ירח מלא בשמים הבינו שניצלו מן הגזירה הקשה. חווית מתי המדבר מתארת אולי את החיים הנורמליים, חיי רווקות שהם חיים מלאים, מלאי שמחה ועשייה. שבצידם שעון חול מתקתק, ספירת שנה לשנה, ייאוש ותקווה, עד להמרה של חיים בחיים.
"במשכורת הראשונה את קונה מכונת כביסה, כי פרוזדור פרוזדור, זה לא מחייב טלטלות למכבסה השכונתית בדצמבר הקר. ומתחילה שגרה. ציפיה ונסיונות וחוויה שאת ממש בונה עצמך ומתקדמת מקצועית, אנושית ותוך כדי אפילו עובדת על המידות אך ישנו גם הגילוי שאת בגלות מהֵרגלים שהיו וחשבת שלא תרצי בהם, שבכלל לא ראית את הקבע שתפסו בחייך ועכשיו את נפרדת ומסתגלת למרחבים לא מוכרים". (שרה ס"כ, שם).
"הפסיקו לכרות את עצי המערכה" מלאכת כריתת העצים למערכה היא מלאכה שנעשתה במשך הקיץ הלוהט בטרם יגיעו ימי אלול והשמש אינה קופחת יותר, והעצים אינם עשויים להתייבש. "וכיוון שנגמרה מלאכת ה' עשאוהו יום טוב כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה" (תוס' יו"ט, שם). בשונה מהסרת הבמות המתאר שינוי והתרת הנישואין המתאר הסרת מחסומים, עצי המערכה מביטים לאחור במבט של סיפוק. של גמר מלאכת ה'. שמחה של סיכום פרק חשוב בחיים, פרק מעצב, מלא מטענים. וברכת ההודיה על השלם והמוגמר. "כשאתם יושבים בערב והילד ישן והחלון משיב עליכם רוח צחה, את מביטה וזוכרת. יש עולמות שלמים שהתקיימו לפני העולם המוכר" .
פתח ליצירה חדשה
שלל ההיבטים של המעבר מרווקות לנישואין, של הסרת המחסומים, של שינויים פנימיים רוחניים, של תקוות גדולות, של חיים מלאים אך חסרים, של עשייה ופוריות שאינם יכולים להתקיים בזוגיות, של המחירים הגבוהים שבזניחת הפרטי לטובת הזוגי התלכדו כולם במשנה בהשוואה ליום כיפור, המכנס לתוכו את הכפרה על העבר, את ההתייחדות, את האיסור על קשר פיזי, את חשבון הנפש, את הטהרה והנקיות, את הדיכוטומיה שבין לבין, את השלמות וההשלמה, ואת הגילוי והמרת הזהות.
העובדה שזהו יום טוב לעם ישראל כולו, וקיומה של התופעה כתופעה חברתית מחייבים למחשבה לא רק על חווית הרווקות של הרווקים, אלא גם על השפעתה ואף אופני קיומה השונים בחברה כולה כהלך נפש, ועל הסרת המחיצות כהזדמנות למפגש אלו עם עולמם של אלו, כפתח ליצירה חדשה.
"וכן הוא אומר (שיר ג') צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן".
==
מיכל טיקוצ'ינסקי היא ראש בית המדרש לנשים בבית מורשה וחברת הנהלה וחברת בית המדרש ההלכתי בבית הלל
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים