עוד פעם זה קורה, יותר נכון נחשף. סיפור ה"גננת" המתעללת ברמת גן, עבור רבים מאיתנו מדובר בעוד סיפור קשה, שלמספר רגעים לוקח לנו את כל האוויר מהחדר, לא ניתן לעיכול ותפיסה. ויש גם תגובות אחרות, שבוחרים להדחיק, כבר לא יכולים לשמוע ולהסתכל מרוב שזה כואב.

כך או כך תהיה התגובה, ואחר כך אנחנו חוזרים ונשאבים שוב לשגרת היום.

ובכל זאת, משפחות רבות נמצאות במציאות אחרת. עבורם אין לאן ל"ברוח" מדובר בילד שלהם. מדובר בהורות שלהם. מדובר בחייהם. מציאות שיום בהיר אחד דופקת על דלתם, ומביאה איתה: רגשות אשם עד כדי הטלת ספק בזכותם להיות הורים, קושי רב להסתכל על ילדם שלהם בעיניים, כעס וזעם עד כדי רצון ומעשי נקמה.

ובכל מקרה קושי רב להחזיר את המשפחה למסלול שהיה עד לפני הטראומה הקשה. כמובן שהקושי הוא סובייקטיבי, אינדיבידואלי וייתכן שבאותו הבית, זוג הורים, שרואים ומקבלים את הדברים אחרת. וגם זה כשלעצמו מעורר תסכול, ריבים וכעסים.

השוני בהרכב המשפחה, זוג הורים צעירים או הורות ראשונית (שזהו ילדם הראשון). או הורים שזהו לא הילד הראשון, ואז נוסף החשש האם האחים הגדולים גם כן שהו באותו גן או בגנים אחרים. טיב הקשר ועומק האמונה, שניתנה באותה מתעללת, לפני היוודע המעשה הנורא. עד כמה היחסים של ההורים איתה היו קרובים, פתוחים, חשופים.

גם המעגלים הקרובים משפיעים ומושפעים, כמו סבתא וסבא שעוברים את החוויה בדומה להורים. אחים ואחיות, חברים קרובים שקשורים או אם חלילה היו הם הממליצים על הגן הנורא. ובכל אופן, מדובר במשפחה שעוברת וחווה טראומה. ועלינו כחברה לא לעבור הלאה. לדעת ולהבין איך יש לנו יכולת עזרה והשפעה. עלינו לקבל ולנהוג עימם בחמלה ועזרה בכדי שהם יוכלו לאסוף את עצמם, ולהרים את עצמם ומשפחתם מחדש.

7 נקודות להורים שחוו מקרה קשה בגן:

1. הכתובת לא הייתה על הקיר, וזה לא המקרה הראשון שאנו שומעים זאת. גם נוכחות המצלמות לצערנו לא מונעת ומערערת, את הביטחון של אותן מתעללות, לעשות את ההיפך הגמור ממה שהן התחייבו, מול אותם הורים וילדים. לכן בראש ובראשונה אין מקום לשיפוטיות. שיח של "איך הם לא הבינו?", "איך הם לא ידעו?" אסור שיקרה. חשוב שנבין, ההורים הללו לרוב מלאים בשיפוט עצמי ובתחושה קשה של בגידה חמורה. הם צריכים מאיתנו חמלה שתסייע בשחרור רגשות האשם ותעזור להם להתמלא בחמלה כלפי עצמם.

2. לא הכל בשליטתנו – עלינו להבין שלא הכל בשליטתנו, בטח שמדובר באחר. עלינו לתת את הדעת והדגש על יכולת השליטה שלנו בהתייחס למצב. כגון: שיקולים לבחירת הגן הבא, ההבנה מה יעזור להשיב את האמון באדם, מה ניתן לעשות למען המשפחה בכדי לצלוח את המשבר שעוברת, הפעלת שיקול דעת בתגובה ואופן הפעולה בעניין ובכלל.

אילוסטרציה (צילום: מרים אלסטר/ פלאש 90)

3. לתקשר עם אנשים ולא לשמור בבטן: לדבר, לשתף ולהוציא את הדברים. זה יכול להיות עם חברים, משפחה ואפילו אנשי מקצוע מתאימים. ורק לדאוג למערכת תמיכה חזקה. שכן האמון בבני אדם לא פעם ממש נפגע.

4. להישאר מעורבים ובעניינים – להתעדכן ממקורות מידע אמינים, על התפתחות הפרשה. עדויות נוספות, החלטות בית המשפט ופעילות המשטרה, הרווחה, הרשות בעניין. אך עם זה קשה או יותר מידי, אל תהססו להתנתק קצת או להתרחק, זו זכותכם ולטובתכם. צריך הפוגות להתמלא בכוחות.

5. לשמור על שגרת יום רגילה – שעות ערות, עבודה ותעסוקה ( כולל גן חדש/ אחר לילדים), זמן איכות עם הילדים. ופנו זמן נפרד למשימה הקשורה בעניין. שימו לב, שלא לדבר על ראשי הילדים וליצור מעליהם אווירה קשה ולא נעימה. הם אולי לא מבינים במדויק מה נאמר, יחד עם זאת הם מבינים מהטונים של השיחה, ההתנהגות והתגובות שלכם, הם עלולים לקחת זאת על לעצמם. למדו לנתק את עצמכם ולעסוק גם בדברים אחרים בחייכם.

6. היו פרודוקטיביים ובנו לעצמכם משימות יומיומיות קטנות – רשמו לעצמכם משימות שתוכלו לעקוב ולראות התקדמות. כגון מציאת מסגרת חדשה לילד/ה, כתיבת עדות לבית המשפט, התארגנות עם מקום העבודה שלכם, שיתוף איש מקצוע וקבלת כלים להתמודדות עם המצב במשפחה וכיוצ"ב.

7. עודדו והתעודדו בימים ומצבים טובים יותר שעוד יבואו ויהיו.

כך לאט לאט בנו מחדש את החיים מתוך השברים. מותר לכם להתרסק לרסיסים. סומכים עליכם שתתרוממו מהשבר הורים מחוזקים. אנחנו יודעים באמת שאתם לא אשמים.

 

קרן אור אורן, אחראית הגיל הרך והספורט מכון אדלר.