בתוך המשפחה שיח התוצאה הוא לא השיח המיטבי, אנחנו לא עסוקים בלבדוק ולבחון את הילדים שלנו. אנחנו לא נותנים להם ציונים ולא מנסים לשפר לתקן אותם כל הזמן.
התפקיד ההורי שלנו הוא לכוון, ללוות, לתמוך, לסייע. לכן אנחנו לא גורם שעומד עם מבט מלמעלה על הילד ומסמן לו 'נו נו נו' עם האצבע.
המטרה הנשגבת שלנו היא להכין אותו לחיים. בשביל זה המתנה הטובה ביותר שיכול הילד לקבל – זו האנושיות שלו. היכולת שלו להרגיש את כל רגשותיו מבלי להילחם בהם. הזכות שלו לנסות ולטעות ואז – לצאת לחפש דרך לתקן או לפתור את הבעיה שייצר.
במקום שילד שטעה יהיה עסוק בהאשמה עצמית אנחנו רוצים שיעסוק בלמידה מהמעשה. במקום שיעסוק בכעס המופנה לעצמו, אנחנו רוצים שיחפש דרך לתקן ולשנות. במקום שיחשוב איך זה קרה לו, אנחנו רוצים שיתמקד במה הוא יכול ללמוד מהטעות שעשה. במקום לכעוס על עצמו – להתאבל על הטעות, ולאחר מכן לצאת לדרך מחוזק ברצון לשפר.
במקום להגיד את המילה 'סליחה' ולהמשיך הלאה, עודדו אותו לחפש דרך לתיקון העוול
כדי שהילד שלנו יפנים את הערכים האלו, אנו שואפים להדגים לו אותם בבית, כל יום. כשהילד שלכם עשה 'מעשה שלא יעשה' תנו לו את הזכות לחוש את התוצאות ההגיוניות של מעשיו ולהתמודד עימן. כמו כן עודדו אותו לחפש דרך לתיקון העוול שגרם וללמידה להמשך.

במקום להגיד את המילה 'סליחה' ולהמשיך הלאה, לחפש מה ניתן לעשות כדי להטיב עם מי שהוא פגה ברגשותיו. במקום לרצות את מי שכועס עליו, להכיל את הכאב שלו ולהקשיב. במקום להלקות את עצמו, לדעת שטוב שהוא ניסה, למרות הכל.
תקשיבו לרגשות שעולים בו
עד כמה אתם רגילים להסתכל ככה על עולמכם? עד כמה אתם מחפשים דרך לפתור את הטעות במקום להישאר בייסורים על קיומה?
אז כשהילד מגיע אליכם ומתרץ את מה שעשה, "כי הוא התחיל ורק החזרתי", "כי הייתי חייב", "כי הוא עצבן אותי", "כי לא התחשק לי להתחשב בו…" ועוד ועוד תירוצים.
חשוב שתקשיבו לרגשות שעולים בו בקשב רב וסבלנות ולבסוף, אחרי שכל זה יירגע, אולי הוא ירצה לחשוב על דרך לתיקון המעשה. אולי הוא אפילו ישתף אתכם במה שהוא חושב שהוא רוצה לעשות אחרת, בפעם הבאה.
כשאין אשמה שמשתלטת על הלב, יש אפשרות לחוות את הכאב האמתי של המעשה ואז להתנסות בתיקון ולמידה. וזה הרי מה שאנחנו, ההורים, הכי רוצים בשביל הילד שלנו.
====================
נעמה וקסמן – עובדת סוציאלית ומדריכת הורים
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים