אירועי השבוע האחרונים שהתרחשו במדינה השכנה שלנו מצפון – לבנון, העלו לדיון הציבורי ציטוטים שונים מהמקורות, כאשר כל דעה מושכת במקור אחד וצועקת "כולו שלי".

אלה טוענים: "בִּנְפֹל אויביך אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד, יז), ואלה משיבים: "בַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי יא, י). אלה פוסקים בנחרצות: "שָׂמֵחַ לְאֵיד, לֹא יִנָּקֶה" (משלי יז, ה) ואלה משיבים: "וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ (של האויבים) תִדְרֹךְ" (דברים לג, כט). דיון זה מעורר שאלה נוספת וכללית יותר – מה היחס של עם ישראל לעמים הסובבים אותם?

"וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים"

בתחילת הפרשה מתארת התורה מציאות בה עם ישראל שומע בקול התורה והמצוות. לאור זאת, הברכה יורדת לארץ: מתרחשת פריה ורביה חוצת גבולות, טל ומטר יורדים בשפע, ישנה ברכה באדמה וביבול, והבריאות חולשת על כל שכבות האוכלוסייה.

אולם, בתוך תיאור חיים אוטופיים מעין אלה ורצף הברכות להן יזכו בני ישראל, מוסיפה התורה ציווי תמוה הנוגע לעמים הסובבים את בני ישראל: "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם". התורה מצווה את עם ישראל "לאכול" את כל העמים העלולים להזיק לצביון הרוחני בארץ ישראל. התורה נוקטת דווקא בלשון "אכילה", והדבר דורש בירור – וכי לא יכולה הייתה התורה להשתמש במילה "והשמדת" או "וכילית"? ומדוע ציווי זה מופיע כחלק מהברכות להן יזכו בני ישראל בארץ? אולי ניתן להגדיר זאת כ"מניעת קללה" והיזק, אך איזו ברכה יש ב"אכילת" העמים?

"אכילה" – הפשט ועומקו

הפועל "אכל" במשמעות זו מופיע גם בספר ישעיה: "חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ" (סא, ו), וכן בספר תהילים: "כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ" (עט, ז). מלשון הכתובים עולה שהפועל "אכל" מלמד על ניצחון, לעיתים של עם ישראל ולעיתים של אומות העולם. לפי זה, הציווי המשתמע מפרשתנו הוא לכלות ולנצח את האומות הרשעות, כדברי האבן עזרא: "מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם", וכן כתב רבינו בחיי: "תכלה אותן ותאכלם כלחם".

עד כה הסברנו מהו הפועל "אכל" בהיבט הפרשני. עם זאת, עדיין לא ברור מדוע השתמשה התורה דווקא בפועל זה, ומה הטעם שציווי זה מופיע בין הברכות?

ברובד עמוק יותר פעולת האכילה מבטאת לקיחה של עצם זר חיצוני, הכנסתו למערכת החיים של האדם או האומה והעלאתו למדרגה גבוהה יותר. הציווי הראשון שקיבל האדם הראשון בגן עדן היה: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". מדוע יש לצוות על האדם הראשון לאכול? מפני שאכילתו של האדם הראשון מרוממת את כל מדרגות החיים. האדם הראשון אוכל ירק הנמצא במדרגת צומח, אך כניסתו של המאכל לגופו של האדם הראשון מרוממת את המאכל למדרגת קודש.

שני שלבים ביחס לאומות

נמצא, שבשלב הראשון התורה מצווה את עם ישראל לכלות את כל העמים המצויים בארץ. אולם במבט עמוק יותר ובשלב רוחני מפותח יותר, התורה מצווה אותנו "לכלות" את הצד השלילי שבעמים, ו"לאכול" את הצד החיובי שבהם. בשעה שיודעים ללקט רק את נקודות הטוב, הרע מתבטל ומתכלה מאליו. באופן זה כותב הרב קוק:

"העולם הישראלי כשהוא בתמותו (בשלמותו), לעולם לא יקבל שום זעזוע חוליני מכל עולם זר, מפני שכל העולמים כולם כלולים בו. ועל כן יכולים בני ישראל להתאים לכל קולטורא (תרבות) שבעולם, ועם זה לנצחה, ולשאוב מתוכה את כל הטוב" (קובץ ו, קמא).

לפי היבט זה, הציווי "לאכול" את כל העמים הוא מדויק. במדרגת חיים כזו אין צורך להשמיד ולכלות את האויבים הסובבים אותנו באופן מוחלט, אלא ניתן אפילו לקבל מהם חכמה, כדברי חז"ל: "חכמה בגוים תאמין". במצב כזה הציווי "לאכול" את העמים הופך לברכה, הוא עצמו נעשה חלק מרצף הברכות. תפיסה זו דורשת ביקורת עצמית גבוהה היודעת לסנן את הטוב מהרע, וכל זאת מתוך משקפיים של תורה, מתוך ספר חיינו הנותן מבט נכון לכל אתגרי החיים.