חידוש ושגרה אלו שני מצבים שונים המלווים את חייו של האדם. במהלך חייו נכנס האדם למסגרות חדשות ושונות: בית ספר, לימוד בישיבה, צבא, לימודים אקדמיים ועוד. כל אדם, על פי אישיותו, נפגש עם המסגרות השונות באופן אחר. ההתחלה של המסלול, פעמים רבות, מתחילה בקול תרועה רמה, בשאיפות מרקיעות שחקים, אך פעמים רבות השגרה השוחקת והמונוטונית מכבה ומחלישה את בערת הנעורים הראשונים.

על התיישנות ושגרה

בפרשתנו, קוראים אנו על מציאות עם ישראל בארצו. אין ספק כי הכניסה לארץ היוותה לעם ישראל נקודת שיא וחידוש מאין כמוה. העם שעבר שיעבוד מפרך, יצא ממצרים בניסים ונפלאות ועבר מסע ארוך של ארבעים שנה במדבר, זוכה סוף-סוף להיכנס לארץ המובטחת. התורה מתארת שתהליך הכניסה לארץ, אף על פי שבתחילתו וודאי מלא בריגוש – עלול להוביל לשכחת ה' ופורענות:

"כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ".

התיישנות לכאורה היא דבר טוב, כדברי חז"ל במסכת אבות: "והלומד מן הזקנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן". אלא שמשמעות ההתיישנות בפסוקים אלה היא 'רגילות'. ההקשר הכללי של הפסוק אף מאותת לכך: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ", כלומר – לאחר שתוליד בנים ונכדים ותשתקע בארץ הקודש, תדע שעלולה להגיע מציאות של שחיקה. ההתיישנות בארץ הקודש עלולה להוביל לאדישות ולהפיכת חיי הקודש לרוטינה חוזרת, ללא מוטיבציה ובערה פנימית לתורה ולמצוות.

נפש האדם אוהבת חידושים; השינויים מרעננים אותה כמו שהשגרה עלולה לעייף אותה. הניסיון למצוא את הפתרון בשינויים תמידיים מועד לכישלון, בדיוק כמו ששקיעה בשגרה רדומה מבריחה את האדם למקומות אחרים. אם כן, היכן מסתתר הפתרון? מהי הדרך להעניק לנפש את מבוקשה ובכל זאת לשמור עליה יציבה?

התיישנות מחודשת

מתוך היכרותם את נפש האדם, קבעו חז"ל ש"הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא". חיים ללא יצירה, ללא פיתוח של העצמיות וללא תוכן אמיתי שמייצב את החיים – מכניסים את האדם למסגרת צרה ומוגדרת. במצב כזה, אין לו לאדם ברירה אלא לפנות לריגושים אחרים, לאופנות תרבותיות המתחדשות דבר ביומו, אופנות שיניעו לו מעט את הלב. הפנייה אל הפסל והאלילים, היא תוצאה של חיים ללא יצירה, ללא חידוש, ללא חיבור לחיים האלוקיים שפועמים באדם. הניתוק מהתוכן הזה, כמוהו כניתוק ממציאות החיים בארץ ישראל.

את פרשת "כי תוליד בנים" תיקנו חכמים לקרוא בתשעה באב, ימים בודדים קודם, את פרשת אתחנן שם היא נמצאת במקורה. משמעותה של פרשה זו היא בעיקר כלפי העתיד, היא פונה אל האדם ומבקשת ממנו לא לשקוע בנמנום של השגרה היום יומית. העולם המודרני בתמיכת עולם המדע, עלול להפוך את האדם ליצור 'רובוטי' שמסלול החיים שלו נעשה טכני ויבש. השאלות הבסיסיות על מהות החיים, סיבתם, מגמתם ופשר עמל האדם – כמעט ונעדרות מהשיח הציבורי.

החורבן והגלות לא היו אלא זעזוע חיצוני כבד שמטרתו אחת – לעורר את הרגש הרדום, להזיז את הקיבעון של השגרה הישראלית באותם ימים. הקיום הפיזי והרוחני של היהודי בארץ ישראל, דורש ממנו לשאול שאלות, לברר את דרכו, להבין מה מניע את חייו והאם הוא מאמין ושמח במקום בו הוא נמצא. חיי בירור והתעלות כאלה אינם מכירים את הביטוי "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ", ההתיישנות מבחינתם רק מוסיפה אור וברכה, רק מעמיקה את קשר האדם לעצמו, לעמו ולמולדתו, בבחינת "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם" (רש"י דברים כו, טז).