נשים יוצאות לאור. סיוון (שם בדוי) היא סטודנטית למנהל עסקים בממוצע 90, פעילה בזכויות וקידום נשים במקום מגוריה. מדברת בשטף, בעוצמה ובביטחון, נשואה באושר ואמא לילדים. פגשנו את סיוון, 34, אישה עם אנרגיות, עוצמות ואמונה. אלא שמאחורי החזות החזקה, אך לפני כמה שנים הייתה אישה אחרת, אחרת לחלוטין, אישה שסבלה מאלימות. אישה שהייתה במקלט לנשים מוכות, ויצאה משם לדרך חדשה.
אחד הדברים שתמיד חוזרים על עצמם זה סימנים מוקדמים, כמו רכושנות, קנאה, בידוד, חשדנות ותלות. שאלנו את סיוון אם היה משהו כזה לפני, האם הייתה דרך לזהות, שהיום את מבינה. שאת יכולה לתת כלים לבנות אחרות או שהחברה יכולה לתת כתף?
"צריך להבין שמה שאני מבינה היום לא הבנתי אז, וגם לא יכולתי להבין", מסבירה סיוון, "הכרתי אותו בגיל הנעורים היינו חברים וזה נתן לי המון, ההורים שלי היו גרושים והיה לי חלל גדול בהגנה וחום, הוא היה אוזן קשבת לבעיות שלי, ניסה לתת יד ולעזור וזה היה מקסים, קצת כמו אבא. לא ראיתי שום דבר מעבר לכך, שיכול להיות קצת חשוד בשביל ילדה, כמו מכה או איום. הוא היה בא לקחת אותי מהאולפנה, בודק איפה הייתי, קנאי אובססיבי, בודק מי הן החברות שאני מסתובבת איתן. לאט לאט הפכתי להיות תלויה בו".
היו שותפים גם אתם בהצלת נפשות, בתמיכה וליווי לנשים נפגעות אלימות וילדיהן – לחצו כאן
המסגרת הלימודית שבה למדת לא ניסתה לעזור? לתת כלים?
"פעם הביאו לאולפנה מרצה שדיברה על הנושא של גבר אלים, וחברה אמרה לי 'סיוון, בכנות, זה ממש מזכיר את החבר שלך! שימי לב'. אבל זה היה כל כך רחוק כזה, וכאן קרוב היה לי הרבה תשומת לב, אז קשה לראות, מה ילדה בגיל העשרה כבר מבינה, וכן ,בהחלט, החברה יכולה לתת חיזוק בעיקר לבנות משכבות מוחלשות"
ואיך חברות בגיל התיכון הופכת לחתונה בגיל 18? הרגשת שאת בטוחה בקשר, בשלה? הנתונים על נישואי בוסר אינם מזהירים כידוע, מה היה המקום של המשפחה בתהליך הזה של חתונה בגיל כזה?
"היה לחץ גדול מצד המשפחה שלו להתחתן, הוא מרקע חרדי ולא מקובל שיש חבר וחברה אז המשפחה ממש דחפה שצריך להתחתן. לקראת החתונה שהייתה בגיל צעיר עברתי לגור אצל המשפחה שלו, ובעצם נכנסתי למשטר: 'כלה לא יוצאת לבד', כך אמרו לי, קפדנות גדולה, בעצם את כל התהליך לקראת החתונה עברתי כסוג של מבחוץ, החליטו בשבילי.
אני נורא רציתי ללמוד והמשפחה שלו והוא אמרו לי שלא צריך. 'אישה צריכה להיות בבית'. הייתי צעירה ללא גב משפחתי תומך, נכנסתי לתוך מערכת משפחתית בלי יד מבקרת".
עו"ד יזהר נבון – מנכ"ל קרן מאירים עם עו"ס עדי נבו – רכזת תכנית יוצאות לאור.
בפועל הפכתי להיות "שפחה"
אז התחתנתם שני ילדים חמודים ומאוהבים, ויצאתם לתוך החיים שלכאורה היו אמורים להיות הבטחה רומנטית, אבל הדברים השתנו מהקצה אל הקצה, ובסופו של דבר הגעת למקלט לנשים מוכות, מה בעצם היה התהליך? יש שלבים שאת מבינה היום אחרת?
"ברגע שהתחתנו הכול השתנה, או יותר נכון התגלה. מה שבעצם הבנתי זה שמעולם לא דיברנו עליו. הוא היה תמיד מתעניין בי שואל מה קורה איתי, אני פירשתי את זה כיחס מאוד אישי אבל בעצם לא היה קשר ולא הכרתי אותו. לפני החתונה סיכמנו שנלך לכיוון דתי, כי תכל'ס בפועל שנינו בחיים היינו מסורתיים כזה, ואמרנו שנתחזק, ואני אפילו אשים כיסוי ראש.
הוא היה ממשפחה חרדית אבל הוא עשה צבא, למעשה התחתנו כשהוא היה בצבא. אחרי החתונה גיליתי את הפנים השניות: הוא לוקח סמים, הבית שלנו הפך להיות מקום מפגש לחברים המפוקפקים שלו (שגם לזה לא ייחסתי חשיבות), אם הייתי מנסה להגיד משפט שזה לא מתאים לי, הוא אמר 'תהיי בשקט אני משלם'.
בפועל הפכתי להיות "שפחה" שאחראית להאכיל ,לקנות ולבשל לכל החבורה, וחוזר חלילה.
היה פעם שבאמצע הלילה אני קמה וחבר שלו היה על הספה, אמרתי לו שילך משם והחבר נתן לי סטירה. ספגתי ים של עלבונות וביקורת, את לא מספיק טובה, הלבוש שלך לא מספיק טוב ולא צנוע מספיק, גם כשהקפדתי. הביקורת הגיעה ממנו ומהמשפחה שלו, הרבה יותר ממה שהמכות כאבו, הקושי הנפשי כאב יותר.
ההרס לביטחון העצמי שהיה בריצפה, הייתי בהריון והחלטתי שאני מפסיקה לשים כיסוי ראש. הוא ניתק לי את הפלאפון, לקח לי גם את הארנק, דרכון ות.ז., הייתי לבד בלי דמות שאפשר לפנות אליה, בלי יכולת להתפרנס. אמרתי לו שאנחנו חייבים עזרה וטיפול, אבל הוא לא רצה. כך שממקום של אדם בוגר יש תמרור מאוד בולט של חוסר במערכת של תקשורת הדדית ולא יחסי תלות".
היו שותפים גם אתם בהצלת נפשות, בתמיכה וליווי לנשים נפגעות אלימות וילדיהן – לחצו כאן
הייתי אדם חי מת בלי שאיפות
אז את מוצאת את עצמך בתוך מערכת שמושכת אותך למטה שמרוקנת אותך, עם אלימות רבה -שהיא בכל הרמות; היא פיסית, והיא נפשית. את מתארת אדם שמרגיש מרוקן ללא משענת, וזה הופך להיות יותר ויותר מאיים, למי פונים? חשבת להתקשר למשטרה ולבקש עזרה?
"תבינו שבמקום שבו אני מגיעה משטרה זה מילה גסה, גם לא נעים מהסביבה. משפחה, חברים, קהילה. בנוסף הוא איים עלי באיומים קשים אם אפנה למשטרה. הנקודה שאז היה קשה להבין והיום אני מבינה, שבעצם הוא בעצמו לא ידע איך לצאת מזה, כשהוא היה נרגע הוא היה הכי נחמד בעולם; מתוק, מפנק לוקח כפיצוי לאיזה חופשה בבית מלון, ושם מסוגל לתת מכה. או לרסק אותי נפשית. אני חפץ. הייתי אדם חי מת בלי שאיפות. הזמן עבר מהר, הריון שני צפוף.
עו"ד יזהר נבון – מנכ"ל קרן מאירים עם עו"ס עדי נבו – רכזת תכנית יוצאות לאור.
חברה טובה שהתעקשה לבוא לבקר ראתה את המצב ואמרה לי שאני חייבת ללכת. בנוסף במהלך ההיריון הוא פעם אחת כעס עלי ונתן לי בעיטה בבטן, ואז אמרתי לעצמי פעם ראשונה שאני חייבת לצאת מפה, ואז המשפחה שלו, שכל הזמן ישבה לנו בתוך הווריד, התחילה בהפחדות שאי אפשר להתגרש והכל יסתדר ושהם ידברו איתו. והאמנתי להם. הייתי בלי משענת…"
כל הזמן לא האמנתי שיש לי דרך לקבל עזרה
סיוון נשארת בתוך מערכת שהיא סכנת חיים יום יומית, כשהסטטיסטיקה שהיא לא יודעת כמובן באותו זמן היא, שבממוצע כל חודש נרצחת אישה בישראל על ידי בן זוגה.
כשהיא לא יודעת על מוקד 118 של משרד הרווחה, לא שמעה על מקלט לנשים מוכות, מרכזים למניעת אלימות.
אדם שאין לו בחירה, כך לפחות הוא סבור, שנמצא בתוך מערכת סוגרת אבל בכל זאת בסוף יש שינוי, שכמו בהרבה מקרים אחרים הוא קורה ברגע שכמעט, אבל כמעט, זה כבר בלתי הפיך, רצינו לשמוע על היציאה והרקע שלה:
"ההידרדרות הייתה מאוד מהירה, אחרי הלידה הוא שם אותי אצל אמא שלו, הוא הגיע כועס לבית של ההורים שלו ואיים לרצוח אותי ואת אמא שלו. הצלחתי לברוח לאמא שלי, שלא ידעה כלום כל הזמן, התביישתי, לא רציתי להכביד עליה.
כל הזמן לא האמנתי שיש לי דרך לקבל עזרה. היה להם קשרים בכל מקום וידעו הכל. פחדתי מהאיומים שלו שהוא יפגע בי ובמשפחה שלי. וגם פחדתי שלא יאמינו לי. ראיתי איך הם התייחסו לאשתו של אחיו לאחר שהתגרש. זה היה גהינום.
מכאן, כשכבר ראיתי את המוות בעיניים, הגעתי לרווחה ומשם למקלט. בעצם רק שם הבנתי שאני אישה מוכה. לקח לי זמן לעכל את המציאות שחייתי בה, כי כל הזמן הייתי עסוקה בלשרוד ולהסתיר מהסביבה את מה שקורה אצלנו בבית".
'יוצאות לאור' היו בשבילי כמו אוויר לנשימה
למעלה מ-100 נשים בורחות למקלט בשנה, נשים נמצאות במקלט לנשים מוכות בערך שמונה חודשים. מקלט הוא קודם כל מקום שמגן ומאפשר זמן לחשיבה ולהתנתקות. במקלט יש מערכת של אחריות אישית שכל אחת מחוייבת אליה, כשבסופו של דבר המקלט הוא רק שלב ביניים, והשאלה הגדולה היא מה קורה ביום שאחרי. בלא מעט מקרים נשים חוזרות לבן הזוג המכה, בעיקר משום שאין להן שום דבר אחר, אין לאן ללכת ולמי לפנות, ואצל בן הזוג אומנם יש אלימות אבל יש לפחות אוכל וקורת גג. במקום הנורא הזה של בחירה בין קשה למסוכן, סיוון בוחרת בקשה, ומגלה שהקושי גדול ממה שחשבה.
"הייתי במקלט כמעט שנה וחצי שזה הרבה זמן יחסית, כשיצאתי בער לי לשקם את החיים, ללכת ללמוד, יצאתי להילחם היה חשוב לי להיות כמו כולם, הייתי בטיפול במרכז למניעת אלימות שם ניסו לתת טיפול נפשי ולא הייתי פנויה לזה, שכרתי דירה בלי כלום. הייתי בלי גט ומזונות, לא היה לי זמן לבכות ולעשות טיפול, הייתי חייבת קודם עבודה ומסגרת לילדים."
"היה חסר לי מענה שהוא סוג של משפחה, של מעטפת. פניתי לרווחה לעזרה במימון תשלומי המעונות של הילדים, רציתי להשתקם אך לא היו בי כוחות. נאלצתי להתמודד ולשרוד את היומיום בעזרת קצבאות הביטוח הלאומי.
יום אחד הכול השתנה, פנו אלי מתוכנית 'יוצאות לאור' – תכנית המלווה נשים יוצאות מקלט המופעלת על ידי 'קרן מאירים'. זה היה בשבילי כמו אוויר לנשימה. קיבלתי מעובדת העמותה, עובדת סוציאלית, מענה מקיף; החל מהפן האישי- נפשי וכלה בסיוע חומרי לי ולילדי. יחד איתי עוד עשרות נשים שעברו את אותה הדרך, ויחד בנינו קהילה תומכת ומכילה."
הגעתי למצב שאני לא מפחדת מהגרוש שלי
הבעיה העמוקה שעולה מכל הראיונות עם נשים שעברו תהליך דומה היא של דימוי עצמי. אחרי שחיקה לאורך שנים, חברה שלא תמיד יודעת לתת מענה ראוי ומכיל, כשבנקודה הזו אישה מוצאת את עצמה עם הרבה מאוד פגיעות בכל הרמות, ובכל זאת סיוון מצליחה להגיע למקום אחר, ומתוך זה היא גם מצליחה להתמודד עם הבעל המכה ומשנה גישה מהקצה אל הקצה.
"שיניתי ראש. במקום להיות האישה הכנועה המפוחדת, נלחמתי, איימתי שאם אין גט אני אציף את הסיפור לתקשורת וניצחתי.
באחת הפעמים עשו לנו הסדרי ראיה והוא לא רצה להחזיר את הילד, הגעתי אחרי הרבה שנים לעיר שהוא מתגורר ואמרתי שאם לא מחזירים לי את הילד אני פונה למשטרה, והוא נתן לי את הילד חזרה. הבנתי שיש לי מקום, שאני יכולה להילחם ולעמוד על שלי. ואפילו לחלום.
כיום הגעתי למצב שאני לא מפחדת מהגרוש שלי, אני חזקה ומאמינה במי שאני.
והכי מדהים שכיום אני מבינה שגם הוא לא ידע מה לעשות, ואיך להתמודד עם האלימות שלו. ושל הסביבה בה גדל. אני לא פותרת אותו משום אחריות אבל יש פער גדול בנושא, אין כמעט מענה לגברים בנושא האלימות אם כתוקף ואם כקורבן. אין סיוע, וכן לדעתי אפשר לעצור ולטפל בזה. גם בגיל קטן.
הנקודה שהכי חשובה לי להגיד זה שיש לכל אחת בחירה על החיים שלה, כל אחת שווה. לכל אחד יש ערך. יש מרחב בחירה."
יש לא מעט עמותות שנותנות מענה בנושא האלימות. ונשים יכולות לפנות לעזרה. קרן מאירים באמצעות תכנית 'יוצאות לאור', מאפשרת את היציאה לאחר מקלט בצורה יותר רכה. המעבר החדש מסוג 'הגנה' במקלט למציאות מרסק וקוטע את התהליך הנפשי שמכין לחיים האמתיים של האחרי. קרן מאירים נותנת סוג של מעטפת חשובה, שוות ערך לתהליך של יציאה מהבית האלים. חיזוק היסודות שנבנו.
