הציבור שלנו היה שותק גם לרצח ילדה בידי מחבל?

מה היה קורה לו עשרים וארבעה יהודים היו נרצחים השנה בפיגועי טרור?האם הייתה נשמעת מחאה ציבורית במקרה שעשרים וארבעה אנשים היו מתים ממגפת החצבת? גם נושא פועלי הבניין הרבים שנופלים אל מותם באתרי הבניה עולה לכותרות יותר ויותר. לכן, אינה מובנת לי האדישות שמגלה הציבור, ולצערי זה נכון במיוחד בציבור הדתי שמרני, לעובדה שבשנת 2018 נרצחו 24 נשים על ידי בן זוג או קרוב משפחה. שתיים מהן בסך הכל ילדות שנרצחו באלימות רבה בדיוק בשבוע בו צוין בכל העולם יום המאבק באלימות כלפי נשים. האם הציבור שלנו היה שותק במקרה של ילדה יהודייה בת 12 הנרצחת באלימות על ידי מחבל?

שמעתי קולות מהציבור האמוני הטוענים שאין דבר כזה. אבל אי אפשר לומר שרצח הוא פשוט רצח וזה לא קשור למגדר. גם הטענה המגוחכת שגברים פשוט יותר חזקים פיזית ולכן יש יותר רציחות של נשים מאשר ההפך היא בגדר האבסורד. כדי לירות באקדח כפי שעשה בעלה השוטר של אנגווץ וואסה בחודש שעבר לא צריך מאסת שריר גדולה.

יש כאן תופעה מדאיגה מאוד בה גברים המרגישים שיש להם בעלות או זכות מסוימת על נשים במשפחתם פועלים כלפיהן באלימות שלעיתים קרובות מדי מסתיימת ברצח. אלימות, דרך אגב, יכולה להיות גם רגשית, כספית ואפילו דתית. למציאות הזו יש הסברים רבים, תרבותיים, חברתיים ומנהלתיים ובכולם עלינו לאבק בכל הכוח.

השלב הראשון כבר החל השבוע באירועים להרמת המודעות וקיום מחאה ציבורית קולנית שמטרתם לאלץ את נבחרי הציבור ומשרתיה לנקוט פעולות ממשיות. בשלב הבא על החוקים להיות יותר נוקשים כלפי אלו שמאיימים על נשותיהם. ב-25.11.97 שישה ימים לפני שנרצחה השחקנית ענת אלימלך על ידי בן זוגה הקנאי, פנה אביה של ענת למשטרה וביקש שיחרימו את נשקו האישי של דוד אפוטה – אותו בן זוג. המשטרה לא עשתה זאת בעקבות בקשה של ענת עצמה. בקשה שעלתה לה בחייה. בשני לדצמבר, פחות משבוע אחר כך – הוא ירה בה והתאבד. כשאדם כלשהו מביע דעתו ברשת החברתית וכותב שהיה רוצה במותו של ראש ממשלה למשל או כותב על שאיפתו לרצוח ערבים או יהודים – מיד ייעצר אותו האיש, ייחקר ויהיה נתון במעקב. וכמובן שנשקו האישי באם יש לו כזה, יוחרם. איך ייתכן שאין התנהלות דומה במקרה של גבר המאיים על אשתו, בפני עוקביו או בפני מכריו?!

אזיקים לגבר לא כלוב לאישה

גורמי הרווחה צריכים לקבל חיזוק גם הם. המצב בו אישה מכניסה את עצמה לכלוב הזהב של מקלט לנשים מוכות הוא אבסורד. איך הגענו למצב שיש נשים שחוששות להסתובב חופשי? שמעתי את הדרישה לתקצב ולבנות עוד מקלטים אך אני מעדיפה בהרבה את הצעת החוק שמקדמת השרה איילת שקד לאיזוק אלקטרוני של גברים שקיבלו צו הרחקה, כך שהמעקב והאכיפה יוגברו. ולבסוף, אין מנוס מהשקעה רבה בחינוך. ענת אלימלך נרצחה לפני שני עשורים. בינתיים גדלו פה דורות חדשים ונדמה שהאווירה המאפשרת מציאות כזו לא השתנתה. חייבם לחנך את הילדים שלנו שאישה היא לא רכוש. לצערי, האווירה בתכניות הטלוויזיה, הבדיחות המסתובבות בקבוצות הוואטסאפים, האופן שבו מתנהל השיח הציבורי סביב נשים (אפילו בכנסת ולצערי הרב גם בבתי הכנסת) הוא עדיין כזה המחפיץ את האישה ורואה בה אובייקט. כזה שלגברים יש בעלות או סמכות עליו. ככל שיותר ויותר תכנים כאלו יוחרמו ויותר נבחרי ציבור המתבטאים כך יוקעו – כך יהיה פה יותר מקום לשיח אחר. יש לנו אחריות מוסרית ודתית לדאוג למציאות אחרת בארץ הזו.

רצח של אישה עדיין לא מספיק מזעזע פה את הציבור. הוא לא מייצר כעס כמו הורים שלא מחסנים את ילדיהם ובטח שלא כמו רצח על רקע לאומני. האדישות הזו הורגת עוד ועוד נשים בכל שנה.

חגית מוריה-גיבור היא פעילה חברתית ויזמת עסקית.