עו"ד על הפרשה: תולדות – גניבת הברכות באמצעים פסולים וחוקרים המוציאים הודאות באמצעים פסולים

אחת הסצינות המתוארות בפרשה, מתרחשת כאשר יצחק מגיע לגיל זקנה, עם קשיי ראייה "ותכהינה עיניו מראות" [בראשית כז;א]. ועם תחושה סובייקטיבית ששעתו למות קרבה, הוא פונה לבנו עשו ומבקש שיכין עבורו אוכל, 'מטעמים', ובתמורה יצחק מבטיח לברך את עשו. רבקה שומעת את השיחה קוראת לבנה יעקב ומצווה עליו שיתחזה לעשו, יגיש לאביו את המטעמים ויקבל את הברכות המיועדות לעשו.

כדי להצליח בתוכנית רבקה מציעה שהיא תכין את האוכל ליצחק, יעקב ילבש את בגדי עשו, במקרה שיצחק ירצה לאמת, באמצעות מגע, את זהות האדם שעומד מולו. יעקב יציג את עצמו בפני אביו כעשו ויגיש ליצחק את האוכל שאמו הכינה.

מעשיו של יעקב ו'גניבת הברכות עוררו אצל חז"ל ופרשני המקרא לא מעט ביקורת בחלקה מרומזת [בראשית רבה ע, יט] ובחלקה מפורשת. כך למשל ר' דוד קמחי, הרד"ק, מבקש להסביר את מעשיו של יעקב לכל ה"תמהים איך יעקב שהיה צדיק וירא אלהים דיבר שקר?  [רד"ק בראשית כז,יט], גם ר' שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, בפירושו להתרחשויות סביב עניין הברכות הוא פותח ומשמיענו "אנחנו הולכים בעקבות רבותינו, ואין אנחנו רואים כחובתנו להיות סניגורים לאבותינו הגדולים, כדרך שגם דבר ה' אינו נמנע מלגלות בהם חולשות ושגיאות" [רש"ר הירש בראשית כז,א].

האם לרשות החוקרת מותר לבצע תחבולות?

מעשיו של יעקב, עליו נאמר "איש תם יושב אוהלים" [בראשית כה,כז] תמוהה ובפשט היא אף קשה להבנה. קושי זה מתעורר על רקע אחד היסודות של איסור אמירת שקר, איסור שהתקבע בעשרת הדיברות ואף נקבע כצו במקום אחר "מדבר שקר תרחק" [שמות כג;ז]. ואם לא די בכך הרי  שקושי זה מתחדד על רקע העובדה שבהתאם לתפיסת חז"ל מידתו של יעקב, זו המאפיינת את אישיותו, היא 'אמת', כמאמר הכתוב "תתן את ליעקב" [מיכה ז;כ].

אז נכון רבו התשובות שהצדיקו את מעשיו של יעקב, אך היו גם שקבעו שצרותיו של יעקב באו לו בין היתר בעטיו של מעשה זה.

וכאן עולה השאלה, ממנה אני מבקש לצאת, והיא האם לרשות החוקרת, זו שמופקדת על הכנת חומר הראיות והבאתו לבית המשפט מותר לבצע תחבולות, מותר לשקר, כדי להגיע לתוצאה שהם חפצים בה, האם בשם התוצאה הצודקת כל האמצעים כשרים? האם בשם חקר האמת מותר לרשות החוקרת לנקוט מעשים אסורים?

באחד מפרקי הנבואה האחרונים של הנביא ישעיה, מוצגת תמונת מציאות קשה, הרקע למציאות הקשה מגיעה עד להיכל המשפט. כאשר הנביא ישעיה מתאר "והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד כי כשלה ברחוב אמת, ונכוחה לא תוכל לבוא. ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט" [ישעיה נט;יד-טו]. הרקע למצבה הירוד של המערכת המשפטית מוסבר כמה פסוקים קודם "כי כפיכם נגאלו בדם ואצבעותיכם בעוון שפתותיכם דברו שקר ולשונכם עולה תהגה" [ישעיה נט;ג].פסוק זה מוסבר בתלמוד הבבלי ככזה שמופנה אל כל הצדדים הקשורים למערכת המשפטית,

"כי כפיכם נגאלו בדם – אלו הדיינין, ואצבעותיכם בעון – אלו סופרי הדיינין, שפתותיכם דברו שקר – אלו עורכי הדיינין, לשונכם עולה תהגה – אלו בעלי דינין" [בבלי שבת קלט,א]. החובה להגיע לאמת אינה נעצרת בפני אף גורם לא הדיינים שמחוייבים לאמת, לא בעלי הדין, לא רשויות האכיפה ולא אף אחד, העקרון של איסור השקר, חל באופן כמעט אבסלוטי על הכל.

ככלל מצוה התורה 'מדבר שקר תרחק', בניסיון התלמודי להתחקות אחר כוונתו של הציווי, אנו מוצאים כי תחולת הכלל מדבר שקר תרחק חלה גם על סיטואציות שיש בהם כדי להביא להשפעה על ההליך השיפוטי גם אם מדובר בתכסיס שנועד להוציא את האמת לאור. ובלשון התלמוד "מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה, איני מבדה [=משקר], מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, מנין שלא יצטרף עמו, תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק, [בבלי שבועות לא,ב]. בפשטות מדובר ברב, אדם בעל סמכות, שחייבים לו כסף, אך הוא נתקל במחסום ראייתי, אין לו את האפשרות ראייתית להוכיח את החוב, והתלמיד אכן מכיר את רבו, ויודע שאיש כשר והגון הוא, שהוא לא היה דורש את אשר אינו שלו, ולמרות זאת אסור לתלמיד להסכים להצעה למרות שאי צירופו יגרום לדחיית התובענה.

עקרון זה מוחל גם בסיטואציה שאדם אחד היה חייב כסף לשלושה אנשים, אסור להם להתפצל ולהגיע אחד כתובע והשניים הנותרים יגיעו כעדים באמצעותם יוכיח התובע את תביעתו. גם כאן הצדק עם השלושה, ומבלעדי תכסיס פרוצדורלי זה המשפט לא יגיע לתוצאה הצודקת, ולמרות זאת הדבר אסור. יתרה מזו פוסק הרמב"ם כי גם במקרה בו אדם מבקש מאדם לבוא ולעמוד לצד העד כדי שהנתבע יסבור שלתובע יש שני עדים באמצעותם הוא הולך להוכיח את תביעתו, גם אם הוא לא הולך להעיד גם זה לפי פסיקת הרמב"ם הדבר אסור [משנה תורה הלכות עדות פרק יז, הלכה ו].

בשורה של פסקי דין שיצאו משולחנו של בית המשפט העליון אנו מוצאים את סימון הגבולות הברור שיש להניח לגופי החקירה, רשויות החקירה אינן יכולים בשם המטרה לעשות ככל שהעולה על רוחם ולנקוט בכל אמצעי חקירה סמכותם היא מוגבלת לאמצעים סבירים בלבד, כפי שמלמדינו השופט  אלפרד ויתקון "זכותו וחובתו של חוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה" [ע"פ 216/74]. יתרה מזו בית המשפט העליון ער לקשיים של גופי החקירה בעת עבודתם ולמרות זאת קובע השופט עציוני "עם כל ההבנה שיש לבתי המשפט לקשיים שבהם נתקלים אנשי משטרה במילוי תפקידם הקשה, הרי כשמדובר בזכות יסוד זו של שמירת חופש הפרט, אין מנוס מן הדרישה כי יקפידו על כל תג ותג מדרישת החוק, גם בנסיבות הקשות שהן הם נתקלים" [המ' 44/72].

על המתח שבין ריסון גופי החקירה אל מול מיגור הפשיעה מצינו "מחד גיסא, חובתינו היא להגן על כבוד האדם…ולעשות כל אשר לאל ידינו לרסן את חוקרי המשטרה מלהשיג מטרת חקירתם באמצעים פסולים ונפשעים; מאידך גיסא, חובתינו היא להילחם בפשיעה ההולכת וגוברת והורסת כל חלקה טובה במדינה זו, ולמנוע הפקרת שלום הציבור לתעלוליהם של פושעים או אלימים" [השופט חיים ה' כהן ע"פ 183/78].

ולמרות המתח ו"גם בימים אלה, כאשר גוברת הברוטאליות של אנשי העולם התחתון, אלא להם לחוקרי המשטרה להיגרר לוויתור על דרישות הכרחיות של חקירה הוגנת, שבלעדיהן תיפגם דמותו ההומאנית כל המשטר במדינתנו, שעליו אנו שומרים מכל משמר" [השופט לנדוי ע"פ 344/75]. לא ניתן להתעלם מעבודתו הקשה של החוקר בניסיונו לחלץ הודאה או לגייס נאשם ולהפוך אותו לעד מדינה. אך דומה כי שיטות חקירה יש להפעיל באמצעים סבירים ומידתיים, תוך הגנה מקסימאלית מפני חקירה שאינה הוגנת. מכאן גם, שלא ניתן להחיל את כל דרכי החקירה באופן שווה על כל הנאשמים, שכן אינו דומה מי שנחשב אדם מהשורה שעד כה ניהל אורח חיים נורמטיבי והוא הסתבך עם מעשה אסור. למי שמוכר על ידי המשטרה כיעד עברייני או ככזה הקשר לגופים עברייניים מובהקים.

==

עו"ד אלישי בן-יצחק, עורך דין ומגשר מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד לעריכת דין