אין ספור פירושים נכתבו על שני הסיפורים השונים על הבריאה וראשית האנושות, הפותחים את ספר בראשית. פרקים אלו, עוסקים למעשה בשאלות התיאולוגיות הגדולות: לשם מה נברא האדם? ומהו מעמדו בפני האל?

המפרשים הקלאסיים של התורה ניסו ליישב בין שני הסיפורים. אך לפי הדעה המקובלת במחקר האקדמי של המקרא, או בשמו הרווח "ביקורת המקרא", פרקים אלו מורכבים משני חוטי סיפור, השייכים לשני מקורות נפרדים ששולבו יחד.

ביקורת המקרא נתפסת לעתים כעיסוק נוקדני בפרטים הטכניים של התהוות הטקסט, ורבים מהמחפשים במקרא משמעות תיאולוגית וקיומית מתעלמים מתחום מחקר עשיר זה, מתוך הנחה שהוא חסר חשיבות עבורם. אך לביקורת המקרא יכולה להיות תרומה דווקא למי שמעוניין בהגות המקראית, לאלו המחפשים את הרעיונות ואת תפיסות העולם שהמקרא מלמד אותנו.

הטענה של ביקורת המקרא היא שכדי לבחון כיצד הסיפורים בספר בראשית עונים על השאלות הגדולות, יש לקרוא כל אחת מהיצירות בפני עצמה: או אז מתברר שהסיפורים אינם מציגים שיטה תיאולוגית אחת, אלא שתי השקפות שונות על מהותו של האדם ועל ייעודו בעיני אלוהים.

אם כן, מהי טיבה של בריאת העולם ומהי מטרתה לפי הסיפור הראשון? הוא נפתח כך: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, א–ג). לפי פסוקים אלו, אלוהים לא יצר יש מאין את המציאות כולה: הארץ הייתה קיימת, אך מכוסה במים, והכול היה חשוך. זו ה"בעיה" שאלוהים נדרש להתמודד איתה – מצב כאוטי, אפל, שלא יכולים לצמוח בו חיים. משום כך הפעולה הראשונה שלו הייתה להאיר את העולם, ועיקר המאמץ שלו מוקדש להטלת סדר במציאות, הפרדה בין גורמים, והוצאת חדש ומועיל מתוך הישן והמבולגן. בהמשך נוצרים הצמחים, המאורות ובעלי החיים – רובם נובעים מן האדמה והמים עצמם – ורק לבסוף נברא האדם.

אם אלוהים כבר גמר לסדר את העולם, מדוע ברא את האדם? נעיין בכתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ… וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (א, כו–כח). אלוהים זקוק ליצור שיהיה בן דמותו, שישלוט בכל שאר היצורים, וכך, באופן עקיף, אלוהים ישלוט בבריאה כולה.

כדי שהמין האנושי יוכל להגשים את ייעודו הוא צריך להתרבות, וכדי שבני האדם יתרבו בהיקף עצום, הם זקוקים לברכה אלוהית. הפריון מוצג אפוא כברכה למין האנושי, אך הוא משרת צורך אלוהי. בהמשך החוט הסיפורי הזה, מסופר שהאדם הראשון הוליד את בנו "בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (ה, ג), כשם שאלוהים ברא את האדם. אם כן, הברכה האלוהית החלה להתגשם: צלמי אלוהים החלו להתרבות. לפי גירסה זו של סיפורי ראשית האנושות, האדם מעולם לא הונח בגן עדן, ומעולם לא חטא וגורש משם.

גם סיפור הבריאה השני פותח ב"בעיה" שאלוהים ניצב בפניה בבריאת העולם. אלא שכאן לא מדובר בכאוס האופף את המציאות, אלא בהיעדר צמחים בשל היעדר גשם והיעדרו של מי שיעבוד את האדמה: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם, וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (ב, ד–ה). כלומר, האדמה קיימת (ואינה מכוסה במים), והיא ממתינה לאדם שיבוא ויעבד אותה. לכן, לפי סיפור זה – ובניגוד גמור לסיפור הראשון – האדם אינו האחרון להיברא אלא הראשון, ומייד לאחר יצירתו אפשר להוסיף את הצמחים.

כאשר משווים בין הסיפורים, ניכר שבראשון הדמיון בין האדם לאלוהים היה בלב התוכנית האלוהית ונועד לשרת את האינטרס המובהק והמוצהר שלו. לעומת זאת, בסיפור השני, לא רק שהאדם לא נברא בצלם אלוהים, אלא שהחשש הגדול של אלוהים לאורך הסיפורים הללו היה הדבר הזה בדיוק: האפשרות שהאדם ייעשה דומה לו. האם יצליח אלוהים לשמור על הפער בינו לבין האדם?

חשש זה של אלוהים מובע תחילה בדברי הנחש, המגלה לחוה את הסיבה האמיתית לאיסור האכילה מעץ הדעת טוב ורע: "‏כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ג, ה). אכן, לאחר האכילה מן העץ, אלוהים חושש: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (ג, כב). לפי התכנון המקורי האדם הראשון היה עשוי לחיות לנצח. אך אם האדם יהיה חכם כמו אלוהים וגם נצחי כמוהו, הוא יהיה דומה לו מדי. לפיכך, הואיל והאדם רכש תכונה אלוהית אחת, אלוהים מונע ממנו לרכוש תכונה אלוהית נוספת: הוא מגרש אותו מגן עדן וחוסם את דרכו לעץ החיים.

שני הסיפורים מצביעים על דמיון בין אלוהים לאדם, אך הם חלוקים ביניהם בשאלת מקורו של הדמיון: לפי הסיפור הראשון האדם נוצר בסוף מעשה הבריאה, כדי לייצג את אלוהים עלי אדמות בעולם המתוקן שאלוהים ברא. לעומת זאת, לפי הסיפור השני האדם נועד לעבוד את האדמה ולכן נברא ראשון, אלא שהוא חרג מהתפקיד שהוקצה לו ורכש בכוחות עצמו תכונות אלוהיות.

אם כן, בשאלות הגדולות – מה ייעודו של האדם, ומה יחסו של אלוהים לאנושות – ביקורת המקרא מאפשרת לנו להבחין בין שתי השקפות מנוגדות, ששתיהן מצאו את מקומן בפרקים הראשונים של בראשית. דווקא למחפשים אחר משמעותם הרעיונית של הכתובים, מוטב שלא להתאמץ ולטשטש את הסתירות והפערים שהמחקר מצביע עליהם, אלא להפך – להשתמש בהם כדי להתבונן מקרוב בעושר ובמגוון הרעיוני הטמון במקרא.

==

אריאל סרי-לוי הוא פוסט-דוקטורנט בחוגים למקרא ומדע הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן ומרצה למקרא במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין ובמכון כרם.