פרשתנו, פרשת וילך, נקראת השנה בסמוך ליום הכיפורים. את פרשת ניצבים, קודמתה בסדר הפרשיות, עיטרה בכתר של כבוד פרשת התשובה המצויה בתוכה. אפשר שבשביל פרשה התשובה נקראת פרשת ניצבים באופן תמידי טרם ראש השנה- יום הדין. אולם מהו הרז המיוחד שטמון בפרשת וילך? במה זכתה פרשה זו להיקרא לפני יום הכיפורים?

אופיו של יום הכיפורים מתברר כיום בעל תסמינים "מלאכיים", כפי שעולה מהמדרש: "מה מלאכי ישראל אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים" (פרקי דר' אליעזר, פרק מה). חמישה איסורים מוטלים על כל אדם מישראל ביום זה: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה (משנה יומא ח, א). ביום זה מתרחשת התנתקות זמנית מהעולם הזה שמטרתה לחשוף באדם את הפן ה"מלאכי" שקיים בו. במהלך השנה המפגש עם עולם החומר מעיב ומעכיר על האדם, אך ביום זה מתברר שאנו שייכים לפוטנציאל חיים גבוה יותר.

דומים למלאכים – מצב אידיאלי?

הניסיון להיות "מלאכים" למשך יום אחד בשנה מכיל בתוכו שאיפה נסתרת להידמות למלאכים במשך השנה כולה. עם זאת, נדמה ושאיפה זו עלולה לצער את האדם ולחלחל לתוכו ייאוש, שכן האדם הוא יציר חומר אשר החיים הטבעיים מושכים אותו אליהם דבר יום ביומו. גם אם ינסה האדם בכל מאודו לברוח מעובדת היותו מורכב מגוף – הדבר לא יצלח. אם כן, מדוע אנו מנסים להידמות למלאכים ביום הכיפורים? וכי הדבר ייתכן? האין בכך "העמדת פנים" שאף אנו איננו מאמינים בה?

למען האמת, על אף שבקונוטציה ראשונית המושג "מלאך" עלול להתפרש על ידינו כשלמות מוחלטת, מדברי חכמי ישראל עולה שהמעלה הגדולה נמצאת דווקא אצל האדם החומרי בעל הגוף. למרות היות המלאך דמות משוללת מחטאים ונפילות, מדברי ה' ליהושע הכהן הגדול עולה שבמלאכים יש פן של חיסרון: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז). המלאכים מכונים "עומדים" בעוד בני האדם מכונים "הולכים".

מכאן עולה שאלה כבד משקל – האם בריאה חסרת יכולת התפתחות גבוהה יותר מבריאה המסוגלת להשתלם ולהתעלות? נדמה שדווקא יכולתו של האדם לבחור בטוב על פני הרע, מסוגלותו להתנער מחטאיו ולצמוח מהם לחיים גדולים היא שמדגישה את יתרונו של האדם על המלאך, כלשון הרב קוק: "נִּשְׁמַת הָאָדָם הִיא יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה וְיוֹתֵר פְּנִימִית מֵהַמַּלְאָכִים, וְדַוְקָא מִפְּנֵי גְּדֻלָּתָהּ יָרְדָה עַד לְתַחְתִּית הַמַּדְרֵגָה". האדם ה"הולך" ומתקדם גדול יותר מהמלאך ה"עומד" במקומו ומקיים את ציווי ה' באופן בלתי בחירי.

יום הכיפורים – אמצעי ולא מטרה

יום הכיפורים איננו התכלית, אלא הוא רק אמצעי החושף בנו את עומק חיים האמיתי שגנוז בנו. במהלך השנה עולם החומר מטשטש את מבט האדם, הוא מונע ממנו לגלות את גדולתו ומביא אותו לטבוע בים מצולות היצר. יום הכיפורים מזכיר לנו שיש בנו רבדים גבוהים יותר, הוא מדגיש את יתרון האור על פני החושך. מטרתו של יום הכיפורים היא, שעל ידי הטהרה ה"מלאכית" שחווינו ביום הכיפורים, נשוב לחיים הטבעיים במודעות וכוונה לטהר את המציאות כולה.

את היסוד הזה, לומד ר' צדוק מלובלין מפרשתנו: "וילך משה וידבר וגו". הנה לא מצינו לשון כזה בכל התורה. וגם בזוה"ק הקשה לאן הלך? וזהו תכליתו בעוה"ז וכל ימי האדם בעוה"ז נקרא הולך. וזה ההבדל בין מלאך לאדם…דמלאך נקרא עומד שעומד תמיד במדרגה אחת, משא"כ האדם צריך להיות הולך במעלה תמיד ממדרגה למדרגה…וזה שא' 'וילך משה' דמשה רבינו ע"ה הי' הולך תמיד במעלה ממדרגה למדרגה.

משה רבנו הולך. התורה אינה מסבירה לאן הלך או בעקבות מה. ה'פרי צדיק' לומד מכאן על מהותו וייעודו של האדם בעולם הזה, ועל גדולתו של משה רבנו – אישיות ההולכת ומתעלה תמיד. ההתקדמות היא חיינו, עילוי המידות ופיתוחן זוהי מהותנו. נדמה שעיקרון זה עומד על מהותו של יום הכיפורים השואף להיותנו בני אדם "מלאכיים", המקיימים את רצון ה' במלואו מחד, אך עושים זאת מתוך בחירה ורצון להתעלות מאידך.