זה כבר שנים אנשי חינוך ורבנים מחפשים דרך לחבר את התלמידים ללימודי הגמרא והתנ"ך.

יש טוענים שהתלמידים לא מצליחים להתחבר לדמויות או שאין להם מספיק חשק ללמוד באופן כללי, ויש הטוענים שהעולם המודרני התקדם הלאה ויש למצוא דרכים חדשות להגיע לתלמידים.

על מנת לחבר את הדור הצעיר ללמודי התנ"ך ומקצועות הקודש בכלל, צריך שינוי בגישה.

על איזה גישה מדובר? על הגישה הרווחת שלימוד התנ"ך או שאר מקצועות הקודש הם שעה במערכת בדיוק כמו מתמטיקה, כמו אנגלית וכמו פיזיקה, ואז תנסה להסביר לנוער למה הם לא באותו משקל של חשיבות ואיפה עובר הגבול בין הקודש לחול.

פלא שהתלמידים לא מוצאים עניין או לא מתחברים ללימוד? איך אפשר להתחבר ולדבר על האידיאל בלימוד התורה והמסורת החכמה והעצומה כשזה פשוט עוד מקצוע עוד ציון ועוד מספר בתעודה?!

השוני המהותי בין לימוד מקצועות קודש ללימודי החול הוא בתכלית הלימוד עצמו.

כמו שחז"ל למדו אותנו "אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר הם עמלים ואינם מקבלים שכר" האם ראיתם מצב שבו אדם עמל ולא מקבל שכר? מה הפשט בדברי חז"ל?

החידוש הוא שאנחנו בלימוד התורה מקבלים שכר לא רק על התוצאה אלא על העמל.

לעומת זאת בעולם החול עמל ללא תוצאה אין לו שום מקום. אם תעבוד שעתיים לארוג שטיח ובסוף לא תצליח אף אחד לא ישלם לך עליו. תכלית למודי החול היא השגת מטרות והצלחה- התעודה בסוף שמקדמת אותך לעוד תעודה ואח"כ לתלוש בסוף החודש. הדרך לא כל כך משנה.

לעומת זאת בעולם הרוח תכלית העבודה היא העבודה עצמה –ההשתדלות. המצב של הצלחה והשגה אין לו הרבה משקל בעולם העבודה, התוצאות לא מודדות את ההצלחה האמיתית.

הדרך היא לא אמצעי להגיע למקום מסוים אלא הדרך היא עיקר המטרה. כמובן שמשום שבעולם העבודה לא שייך להגיע למטרה שהרי המושגים והמדרגות אין להם סוף ולעולם לא יהיה אדם שיאמר שבדבר מסוים הגיע עד הסוף.

בתור אדם שהגיע מתוך מערכת החינוך ה"ישיבתית" תיכונית ורואה את התוצאות והפירות של אותו לימוד גמרא "5 יחידות" שכמות עצומה של תלמידים לא סובלים ומנסים לשנן איזה דף גמרא כדי לסבן את הבוחן, או הבגרות בתנ"ך שמנסים לגרוס עוד כמה מחלוקות של רש"י ורמב"ן,או המוסדות שפשוט מוותרים בכיתות י"א -י"ב ומקווים שהתלמידים ילכו לישיבת הסדר או למכינה כדי להתחבר ולקבל קצת תורה.

למה להקים דור שלם של לימוד תורה בדיעבד? למה שלא נכניס מההתחלה את אהבת התורה?

לבטל בגרויות במקצועות קודש

הפתרון הוא פשוט אבל דורש מהפך בחשיבה שלנו ובמה שהורגלנו עד כה ודורש את ביטולן המחולט של כל הבגרויות במקצועות הקודש.

למה שלא נלמד תורה בלי קשר לתעודה שמכניסה אותך לאוניברסיטה? תורה לשמה באמת, חצי, שליש או רבע מהיום כל אחד לפי יכולתו? שאר הזמן אפשר להיות כמו כל תיכון ולעשות את כל שאר הבגרויות.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא: למה אנחנו מכניסים כל כך הרבה חול ומספרים למשהו כל כך טהור ויפה המסורת, המורשת, לימוד התורה והגמרא.

ברמה המעשית, ייתכן ובשלב הראשון תהיה התנגדות מצד הורים ובעיקר מורים שלא יאהבו את השינוי. לכן אפשר בהתחלה לפתוח בכל ישיבה תיכונית ואולפנה מסלול כזה במקביל למציאות הקיימת ולאפשר לכל אחד להצטרף.

כמובן שהרבנים והמחנכים צריכים לעשות פעילות של הסברה להורים למה מסלול זה עדיף ומה החזון של לימוד תורה לשמה. לאט לאט ובעז"ה נקים דור של אוהבי תורה ולומדי תורה לשמה ויהי רצון שנזכה להיות אור לגויים ולכל עם ישראל.

==

נתנאל בן אריאל הוא סטודנט.