"מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק–יִהְיֶה לָכֶם…"

תורתנו הקדושה מלמדת אותנו שכלי המדידה שלנו צריכים להיות מדויקים, מאוזנים ואמיתיים, ויותר מכך שצריכים להיות לנו כלי מדידה.

אנו, יהודים מאמינים המשתדלים לקיים מצוותיו, ציידנו את עצמנו בכל מיני קני מידה וכלי מדידה. אחד המפורסמים שבהם הוא הדוסומטר: אותו כלי נעלם, שיש החולקים על הימצאותו או רמת דיוקו, אשר באמצעותו אנו בוחנים ומיד כמובן גם שופטים, עד כמה העומד/ת לפנינו דתיים.

רבות כבר נכתב בגנותו של אותו מכשיר מדידה: "כיצד אתה יכול לומר לי שאני פחות דתי/ה ממך" "מי שמך לבדוק את אורך חצאיתי ועל פי זה לשפוט האם אני ראויה לשידוך לבנך", "גודל הכיפה לא קובע" וצאו לי מהרחם, מהבית מהראש, מהחיים וכן הלאה.

ליבי עם המתלוננים ואכן החברה הדתית (בדומה לרוב החברות בעולם) ממהרת למדוד את החברים בה ולקטלג אותם. פסיכולוגיים ומדעני מוח יגידו שזה בלתי נמנע ויזקפו זאת לזכות האבולוציה. עוד יוסיפו לטעון כי התהליך הזה נועד לחסוך זמן, להקל על הזיכרון ועוד כהנה וכהנה.

הסידור הזה של אנשים ונשים לפי רמת דתיותם הוא עניין שיש להיזהר מפניו, וכי איפה האישיות ומה עם בן אדם לחברו? מדוע הכל נמדד לפי גודל הכיפה, כיסוי הראש, אורך החצאית או מקום הלימודים?

הדתיות ניתנת למדידה

בנקודה זו, על אף הבנתי ורגשותיי האמפטיים כלפי כל הסובלים מהשלכות הדוסומטר, ברצוני לומר: כן! מעשים דתיים ניתנים למדידה וכן אם אתה הולך לים מעורב אתה פחות דתי ממי שהולך רק לים נפרד, וכן אם את הולכת ללא כיסוי ראש את פחות דתית ממי שהולכת עם כיסוי ראש. למה? כי אתם עושים פחות מעשים דתיים.

נכון שאולי אתם עושים דברים אחרים, דוגמת מתן בסתר וטהרת מתים, אבל מה שאתם בוחרים לא לעשות, יכול להימדד. כל עוד תגדירו את עצמכם כאנשים דתיים אתם תהיו נתונים לביקורת הדוסומטר, כל עוד תגדירו את עצמכם כדתיים, אתם תימדדו על פי המעשים הדתיים שאתם עושים או לא עושים.

לעניות דעתי, על כולנו להיות פחות דתיים ויותר אמוניים. לא להתבונן על המציאות מבעד למשקפים דתיות הבוחנות מי נמצא איפה במשרעת הדתית על פי הדוסומטר, אלא להיות אדם אמוני, המבין שההליכה בדרך ה' ומצוותיו היא מסע ארוך ומלא תהפוכות ושמעשה של היום לא בהכרח יתמיד לטוב ולמוטב.

להיות אדם מאמין המבין שהתורה, המצוות וכן הנגזרות שלהן תכליתן ליצור קשר עם הקב"ה, קשר חי ולא חיצוני. נכון, קשר שיש לו ביטוי במעשים, אבל לא רק במעשים. רבנו בחיי אבן פקודה כבר הלין על צרת דורו הבוחרים לבחון הכל דרך חובות האיברים, ושכחו את חובות הלבבות. אמונה ודבקות בה' לא יכולה להבחן בדוסומטר, דתיות כן.

ולמודדים שבינינו: כתוב שהאדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב, כלומר בני האדם הולכים אחרי ראות עיניהם ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואילו ה' הוא היודע את אשר נמצא בתוך מסתרי הנפש. אולי כדאי לנסות קצת להדבק בבורא וללכת אחרי מידותיו, ללמד זכות על כל אדם, לראות כל אחד ואחת בעין טובה, ולנסות להבין לליבותיהם ולקשייהם של העומדים מולכם.

בואו נהיה אנשים של לב, אנשי אמונה.