כשאשה בוחרת להיות דתית, היא לא יודעת שהיא בוחרת גם עוד אלף עיניים שילוו אותה לכל מקום שהיא הולכת. היא לא יודעת שברגע שהגיעה למסקנה כי היא חפצה ללכת בדרכו של בורא העולם, היא בעצם אמורה ללכת בדרך של ציפיות האחרים.

כלל לא משנה מה תעשה או מה תפנה, כל בחורה עוברת תחת זכוכית המגדלת של המגזר. קיימות בדיקות קפדניות, האם היא מכסה את ראשה וכמה שערות מציצות מאחורי המטפחת, מהו אורך השרוול שהיא לובשת, והאם אורך החצאית עומד בסנטימטרים הנחוצים כדי להיקרא "בת ישראל כשרה וחסודה?"

תמיד מישהו מהציבור יבדוק אם היא בהריון, או שהיא בעצם רק ילדה לא מזמן. אנשים באופן קבוע יספרו כמה זאטוטים יש לה בבית, והאם היא אכן מקיימת את מצוות "פרו ורבו" בדבקות. מתחת לארבעה קטנטנים, זה לא "נורמטיבי" אצלינו, והרי כל המרבה הרי זה משובח…

אין עין הציבור נוחה מאישה דתית קרייריסטית. אישה צריכה לשבת בבית ולגדל את ילדיה בשמחה. להכין להם ארוחת צהריים חמה כאשר הם חוזרים מהגן, ולחנך אותם לדבקות ואהבת הארץ. גם הבעל אמור להתקבל בחום ושמחה בשעות הערב, עם בית מסודר ומצוחצח עליו עמלה האישה בשעות היום.

לאישה דתית אסור ללכת יד ביד עם בעלה ברחוב, או לשוחח עם גבר אחר באמצע המדרכה. אין ספק, כי זוהי סיבה מספיק טובה לרינונים וריכולים.

לאישה דתית אסור להחזיק "קופסא גדולה מהסוג האסור" בבית, היא צריכה להתנהג בציבור בצורה מסוימת, לדבר באופן מסוים. בכלל, להיות "עזר כנגדו". זה הרי טוב, לא?

ומנמקים את העניין "ברוח ההלכה". כל אחד נהיה מומחה פתאום.

אז לא רוצה יותר. די. לא מעוניינת.

צאו לי מהראש, מארון הבגדים, מהעבודה. צאו לי מהזוגיות או מתפקידי כאימא וכאישה בכלל.

אף אחד לא מינה אתכם כסגניו של היושב בשמיים, נכון?

כאשר בחרתי להיות דתית, בחרתי את זה מולו. מול בורא העולמים. לא ביקשתי רשות מכם, וגם עכשיו אני לא צריכה ציונים. זה בסדר. אני את הדו"ח שלי מולו, ממלאת נאמנה. היו בטוחים.