"על גג הסופה": איך לברוח מהזהות הדתית-לאומית

רומן הביכורים של עקיבא רגן, "על גג הסופה" (כנרת, זמורה-ביתן, 2011), מצטרף לקורפוס ספרותי הולך וגדל המפגיש בין העולם הדתי-לאומי התורני למציאות הצבאית.

כרגיל, לצבא תפקיד כפול: להעמיד את גיבור העלילה מול אתגרים חדשים, מצבים שלא חווה בבועה ממנה זה-עתה יצא; ולשמש כקטליזטור להתמודדותו עם דילמות 'דתיות' שהיו קיימות ממילא, אך עד כה, נדחקו הצידה. טבעי, אפוא, כי לאור המפגש עם הצבא, נדרש הגיבור לבחינת זהותו ה'דתית'.

בספרו של רגן, ניצב עומר, בן לבית דתי בירושלים ובוגר מכינה קדם-צבאית בצפון, בלב סערת הזהות וההשתייכות. 'דתיותו' נבחנת הן במישור המעשי והן במישור האמוני-מחשבתי, בקלה כבחמורה.

אמונה בא-לוהים, יחס לתפילה, פוליטיקה, הנחת תפילין, חיבור לבית ולמכינה, מיניות, בילוי בשעות הפנאי, שמירת שבת – לכל אלו היבטים המזוהים עם הציבור הדתי בכלל, ועם הציבור הדתי-לאומי בפרט, ובכל אלו מתמודד ומתאבק עומר במהלך הספר, פרקטית ותיאורטית, במישרין ובעקיפין.

בפן האישי, עומר סוטה חזיתית מגבולות הגזרה של המיינסטרים הדתי-לאומי: הוא מחלל שבת, הוא אינו מניח תפילין, הוא מקיים יחסי מין עם ידידה מהצבא. ואילו בפן החברתי, הפוליטי – החריגה מתאפיינת בשתיקה, באי-עשייה.

אם לאורך השנים, הציבור הדתי-לאומי זוהה עם ימניות, עם אקטיביזם, הרי שעומר מפגין פאסיביות ואדישות. לאורך הספר, נזרקות סביבו אמירות פוליטיות כאלה ואחרות, אך עומר כמעט ואינו פוצה את פיו בתגובה. כאשר נתקל בקצין המביע דעה פוליטית מתונה יחסית, עומר מביט באחד מחבריו, וזה עונה לו במשיכת כתף. תם הדיון הפוליטי.

כביכול טוען רגן: כדי למרוד בציונות הדתית במשמעותה הפרטנית, הרליגיוזית, עליך לפעול באופן המנוגד להלכה המקובלת, למוסכמות החברתיות; כדי למרוד בציונות הדתית במשמעותה הציבורית, בציונות הדתית כתנועה פוליטית, עליך לשדר אדישות.

לעשות בשביל לעשות

רגן בוחר דווקא בציר האקטיביות-פאסיביות, ולא בציר הימין-שמאל, כדי לבטא את משבר הזהות הפוליטית של הציונות הדתית. לאמור: לדעת רגן, במישור הציבורי, הציונות הדתית מגדירה אופי, דפוס התנהגות ספציפי, יותר מערכים מסוימים. ניכרת נימה רטורית בשאלה שמפנה אחד מתלמידי המכינה הקדם-צבאית של עומר כלפי רבו: "'זה נראה לך הגיוני שרב, צדיק, כמוך, שמלמד במכינה קדם-צבאית, יהיה שמאלני?'" (עמ' 229).

הציונות הדתית כגוף פוליטי, משתמע, הינה כלי ריק מתוכן. עיקרה בעשייה – עשייה לשמה, עשייה לשם עשייה. תכלית העשייה, משמעותה, השלכותיה – כל אלו משניים לעובדת העשייה כשלעצמה.

ובשעה שהאדם עושה כדי לעשות, בשעה שהקשר העשייה נעלמת ממנו, בשעה שהמציאות המחיה והמאפשרת את עשייתו כבר אינה רלוונטית – אזי שנהיה מכונה, וכבר חדל מלהיות אדם.

טוען רגן: החיפוש האמיתי אחר זהות דתית-לאומית חייבת להתנהל דווקא במישור הפרטני. לא בכדי מתמקד חיפושו של עומר באמונותיו, דעותיו ומעשיו שלו, ולא בתפקידו הציבורי, לא בדינמיקה המורכבת בהיותו חייל ישראלי, דתי, המשרת בצל כפרים ערביים.

דווקא החיים הרליגיוזיים האישיים דורשים מן האדם לבחון אותם דבר יום ביומו, לגלות מעורבות בהם, לחפש אלטרנטיבות מעשיות במידה והמוסכמות המקובלות אינן רלוונטיות להווייתו הדתית. דווקא החיים הרליגיוזיים האישיים בעלי תוכן ומשמעות.

האם זהו ייעודה של הציונות הדתית? כמדומה שלא. המילים 'דתי-לאומי' מאפיינות ציבור שלם, וכציבור, מחויב הוא בתודעה ציבורית, המהווה פלטפורמה משותפת לפרטים שונים ומגוונים. אך ברגע שהתודעה הציבורית נהיית חסרת ערך – וזה, לדעת רגן, מצבה של הציונות הדתית – הרי שהפרט, לבטיו ומצוקותיו, תופס את מקומו של הכלל.