מאחורי המספרים

בכל חורף, כשהתלוננתי בתור ילד שאני לא רוצה לשים את הכובע צמר המצחיק הזה, את חליפת הסערה בצבע צהוב זרחני או את מגן האוזניים – כי הרגשתי דביל –  אמא שלי שתחיה הייתה אומרת לי "בנימין, לחורף אין עיניים"  או במילים אחרות – תאהב את הצבע או לא, אם לא תשים תהיה חולה, תשמור  את הדעות האופנתיות שלך לוועדת קישוט בסניף ושים את זה עליך.

היום אני כמובן מבין שהיא צודקת, אבל אז, במוחי הצר והקטן, הרגשתי שזה פשוט לא נכון, ממש בלתי אפשרי.

מדהים לראות איך פעם אחר פעם,  גם האנושות שופטת את המציאות במוחה הקטן והצר בצורה מעוותת כל כך – ורק אחרי שנים מבינה כמה היתה ילדותית ופתטית.

מאחורי המספרים מביא למסך סיפור קלאסי של הדיסוננס הצורם בין גדלות האדם המתבטאת בהישגים טכנולוגיים כבירים לבין עליבותו המתבטאת באפליה ושנאה כלפי האחר.