במסכת מגילה אומרת המשנה שאסור לכתוב את מגילת אסתר בדיו המכיל קנקנתום.

"היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום על הנייר ועל הדפתרא לא יצא, עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו".

קנקנתום, הוא חומר הגורם לדיו להיות בלתי מחיק, או קשה מאוד למחיקה. או כלשון רש"י במסכת סוטה "לא בכל דבר שהוא רושם – ונבלע בקלף ואינו יכול למחוק וקומוס וקנקנתום עבדי רושם". כלומר דעת המשנה במגילה, שאת מגילת אסתר יש לכתוב באמצעות דיו, הניתן למחיקה.

במסכת מגילה מובאת דעה זאת בתור דעה יחידאית. לעומת זאת, במסכת עירובין מובאת ברייתא (המובאת גם במסכת סופרים), המציגה דעה שונה מן המשנה במגילה: "דתניא אמר רבי מאיר כשהייתי אצל רבי ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר כשבאתי אצל רבי עקיבא אסרה עלי".

אם כן, אנו רואים כי ישנה מחלוקת תנאים, בדבר האיסור לתת קנקנתום בדיו. לפי רבי מאיר, מותר לתת קנקנתום בדיו ולהופכו לבלתי מחיק. כשעשה מעשה לפני רבי ישמעאל, לא אמר לו כלום, וייתכן שהסכים למעשיו. לעומת זאת רבי עקיבא, אסר עליו לעשות כן.

בהמשך הסוגיא במסכת עירובין מקשה התלמוד על ברייתא זו ומביא מסורת אמוראית בשם רבי מאיר: "איני? והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר. וכשבאתי אצל רבי ישמעאל, אמר לי: בני מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא. שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו. אמרתי לו: דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו. אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו והלא אמרה תורה וכתב ומחה, כתב שיכול למחות. מאי קאמר ליה ומאי קא מהדר ליה? הכי קאמר ליה: לא מיבעיא בחסירות וביתירות [דלא טעינא], דבקי אנא, אלא אפילו מיחש לזבוב נמי, דילמא אתי ויתיב אתגיה דדל"ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש, דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו".

לפי המסורת שמביא לנו רב יהודה מפי שמואל בשם רבי מאיר, הרי שגם רבי עקיבא וגם רבי ישמעאל, התירו את נתינת הקנקנתום לתוך הדיו, אלא שרבי ישמעאל, המליץ לרבי מאיר שלא לעשות כן מחשש שמא יטעה בכתיבתו, ולא יהיה ניתן לתקן את הטעות.

המחלוקת בין החכמים על יכולת המחיקה של דברי תורה, או אי יכולת מחיקתם, מביאה אותנו לשתי גישות בהתייחסות אל המציאות.

בפורים, בקריאת המגילה, אנו נתקלים בעמלק. עמלק בספרות חז"ל, מייצג את הרע בעולם, רוע לשם רוע, את זוהמת הרֶשַע הקיימת בעולם. ישנה סכנה שזוהמת רשע כזאת תחדור מעט גם אל עם ישראל, ואפילו אל תוך תוכני הקודש, אל תוך התורה, ח"ו. כאשר הרוע מסתובב חופשי בעולם, יש סכנה שגם התורה תקלוט משהו ממידתו של עמלק. תפקידו של עם ישראל בעולם הוא למחות את זכרו של עמלק, לסלק את מידת הרשע והרוע הזו מן העולם.

חכמים סוברים שכאשר כותבים ספר מכתבי הקודש, אנו צריכים לשמור מקום בתודעה, לכך שיש חשש שמא עולם התורה יספוג משהו ממידת העמלקיות, ועל כן דורשים חכמים, שכתיבת ספר התורה תעשה על ידי כתב שיכול להמחות.

מין שכתב ספר תורה – ישרף עם אזכרותיו. אם הרֶשע מוציא קודש מתחת ידו, אנו שורפים את ספר התורה עם שמות ה' שבו. לא ניתֵן לְמה שיצא מהרוע, מעמד של קודש. אך גם בספר תורה שכתב ישראל, יש חשש שמא נגע קצת מהרשע בתורה, קצת מהרוע נספג בתוכני הקודש, ולכן אנו מצריכים שספר התורה יכתב בכתב שיכול להמחות, כדי לומר לנו, שאם נמצא התערבות כזו של הרוע, נוכל למחוק אותה ולכתוב את הקודש מחדש, מתוך טוּב וטוהר. אנו עלולים לספוג מהרוע, אך אנו גם נוכל לתקן את מה שעוות.

ר' מאיר, ש'לא יכלו חכמים לעמוד על סוף דעתו', ובתורתו היה כתוב "כתנות אור", כלומר אין הוא רואה את המציאות בצורתה החומרית – עור, אלא בצורתה האידיאלית – אור. ושעליו נאמר בתלמוד הירושלמי, 'דא משיחכון', זהו משיחכם.

רבי מאיר הוא חכם שאינו מסתכל על המציאות כפי שהיא עכשיו, אלא הוא מסתכל על המציאות כפי שהיא צריכה להיות, על המציאות שאורו של משיח כבר זורח עליה, והרשעה כבר כלתה. מצדו כבר אין צורך בדיו מחיק, כי מבחינתו אין כבר רשעה, מבחינתו העולם תוקן ואין עוד מקום לעמלק מתחת השמים. ואדרבה, כתיבה בדיו מחיק היא חסרון, כי היא מראה שהתורה היא בעלת אפשרות לשינוי. לפי רבי מאיר, יש לכתוב את התורה כפי שהיא צריכה להיות קדושה, נצחית ובלתי ניתנת להשפעה מגורמים שליליים.

חכמים לא מסכימים עם רבי מאיר, מפני שהם מסתכלים על העולם במצבו הנוכחי, מצב בו עמלק עדיין קיים בעולם. עמלק – שעליו אומרת הפסיקתא שכל זמן שהוא בעולם, כביכול כנף מכסה את פניו של הקב"ה, ויש תווך המבדיל בינינו לבין הקב"ה.

העולם לא יכול להגיע עדיין לשלמותו כל עוד מציאותו של עמלק קיימת בעולם. ישנו הסתר פנים של הקב"ה, בגלל עמלק. כל האידיאלים הגדולים, כל השאיפות הגדולות, כל אש הקודש, הולכת ומתעמעמת בגלל עמלק. במצב כזה, ישנו חשש גדול שנקבל השפעות שליליות, ולכן יש לשמור על יסוד המחיקיות של התורה, שתעיד לנו, עדיין עמלק קיים ויש לעמוד על המשמר, מפני השפעותיו. ואם יקרה ח"ו שנגלה את השפעותיו של עמלק במחננו, נדע שיש למחוק את המקום הנגוע, ולכותבו מחדש.

ובשעה שנמחה את זכר עמלק מן העולם ייעלם המסך, המבדיל בין הקב"ה לבין העולם 'ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך'.

בשעה שהקב"ה יתגלה בעולם, כל המציאות תתעלה. ואז יסכימו חכמים עם רבי מאיר שהתורה צריכה להיות בלתי מחיקה ובלתי ניתנת לשינוי. אז ניתן יהיה להטיל קנקנתום בדיו. עד אז, נצטרך עדיין ליסוד המחיקה גם בתורה, כדי שנדע שיש צורך למחות את עמלק.