מוטי קרפל: מדוע אינני תומך בפייגלין?

רבים שואלים אותי שוב ושוב מדוע אינני חובר לתנועת "זהות" שהקים משה פייגלין, ואני מתחמק מלענות על כך פומבית. הסיבה לכך היא שאני חבר של משה פייגלין ושל כל החבורה היקרה הנאמנה והמסורה שמאחוריו, וקצת קשה לי לצאת כנגדם בפומבי.

ובכל זאת, כנראה הגיע הזמן, צריך להתייחס. לשאלה הזו יש לי שלוש תשובות עיקריות, אבל הפעם אתמקד באחת מהן: הממד הסוציו-פוליטי.

כשהתחלנו להוציא לאור את עלוני "לכתחילה" ויסדנו את תנועת "מנהיגות יהודית", בעקבות הסכמי אוסלו, המטרה הראשונה והעיקרית שלנו הייתה – ליצור תודעת מנהיגות בציבור האמוני.

המהפכה האמונית איננה רעיון של אדם אחד. היא לא מתחילה ולא נגמרת בו. "המהפכה האמונית" היא תהליך אלוקי, רב שכבתי, חלק מהנהגת רבש"ע את ההיסטוריה. היא קודם כל זרם חיים אלוקי, שמתלבש ומופיע כתהליך היסטורי. זרם זה חודר להכרה, נעשה מודע, מתגלה ומתפענח בתודעה, ומתנסח כאידאה (הרב קוק ותלמידיו). משם הוא ממשיך ומשתלשל, מתלבש בלבוש סוציו-פוליטי, בבני אדם ממשיים, בהופעה ציבורית דווקא, בציבור האמוני. משם זרם החיים הזה יורד מתגשם ומופיע במציאות הממשית בתנועה אידיאולוגית-פוליטית. ורק בסופו של דבר – כקצה קרחון – הוא מונהג פוליטית על ידי אדם מסוים.

את הסכמי אוסלו לא ראינו בזמנו רק כטעות אסטרטגית או מדינית; הם היו עבורנו סימן מובהק לתהליך עמוק הרבה יותר של שקיעת האידאה הציונית ההרצליאנית, ומתך כך גם שקיעת שכבת ההנהגה שהגשימה את האידאה הזו, שהובילה את הציונות ובנתה את המדינה – ההתיישבות העובדת והשמאל הישראלי. בעקבות הרב קוק הבנו שאת האידאה הזו, ואת שכבת ההנהגה הזו, עתידות להחליף אידאה חדשה, אמונית, ושכבה ציבורית חדשה, שמסוגלות לחבר את שיבת ציון לשורשיה הישראליים המקוריים, כתנאי לחידוש נעוריה – ציבור חובשי הכיפות הסרוגות. "חילופי משמרות" בתהליך שיבת ציון הגדרנו זאת; חילופי אליטות.

אבל לפני עשרים שנה הרעיון שהציבור האמוני צריך לחתור להנהגה על מנת להוביל את השלב הבא של שיבת ציון, היה הזוי, זר ומוזר, לרוב אנשיו. את תפקידנו ראינו ביצירת תודעת הנהגה בציבור הזה ובנציגיו הפוליטיים. ראינו את העיקר בציבור, לא באיש כזה או אחר.

השכבה הסוציו-פוליטית של התהליך היא תנאי הכרחי להוצאתו אל הפועל. אידיאות איננן מרחפות באוויר. הן מופיעות בתוך ציבור מגובש, בעל תודעה, שנושא חי ומגשים אותן. לא בן גוריון יסד את מדינת היהודים, אלא בן גוריון כמנהיגה של ההתיישבות העובדת והסוציאליזם הציוני (אם נתעלם לרגע לצורך העניין מתפקידם של הימין והמחתרות).

בספר "המהפכה האמונית" הקדשתי חלק שלם, שישית ממנו, לנושא: "חלק רביעי: חילופי משמרות – הממד הסוציו-פוליטי". מעולם לא חשבתי שרשימה פוליטית עם תומכים מזדמנים, יכולה באמת לחולל שינוי כל כך יסודי בהיסטוריה של "שיבת ציון". מעולם לא חשבתי, שהשאלה המרכזית היא מי עומד בראשה. היה לי ברור שהתנועה הפוליטית המדוברת חייבת להיות ייצוג טבעי של ציבור "הכיפות הסרוגות".

לכל המהלכים הפוליטיים של "מנהיגות יהודית", הן מחוץ לליכוד והן בתוכו, הייתה מבחינתי מטרה אחת עיקרית: לעורר, ליילד ולגבש, תודעת מנהיגות בציבור האמוני. היה לי ברור שהמהפכה הזו תצמח ממנו, כציבור; שאין ולא יכול להיות לרעיון הזה שום תשתית ציבורית, סוציו-פוליטית אחרת.

ככל שהלכה והתפתחה "מנהיגות יהודית", והבשורה שהיא נשאה נקלטה בציבור היעד וגם במעגלים נוספים, תודעת ההנהגה הלכה והופנמה בציבור האמוני. המהפך שביצע נפתלי בנט ב"בית היהודי", סימן מבחינתי את השלמת המשימה של "מנהיגות יהודית". לא עליך המלאכה לגמור. עבור נפתלי בנט – והרבה יותר חשוב מזה, עבור הדור החדש של הכיפות הסרוגות – ההנהגה כבר איננה מילה גסה. להיפך, היא טבעית ומובנת מאליה. אדרבא. נוצר כוח פוליטי מגובש ומשמעותי, ביטוי אותנטי של הציבור האמוני, שנמצא בעמדת זינוק להגשמת ייעודו – הנהגת שיבת ציון להמשך דרכה ההיסטורית.

האם בנט והבית היהודי מושלמים? האם הם התגשמות החלום של המהפכה האמונית? רחוק מזה. אנחנו לא חיים בעולם של מלאכים. אבל אנחנו כן חיים בתוך תהליך היסטורי אלוקי, והתהליך עצמו מבשיל את האדם המוביל אותו, את הציבור שמסביבו וגם את ציבור היעד – הרוב היהודי במדינה. התהליך לא מתחיל באדם שמוביל אותו; הוא מסתיים בו, יוצא באמצעותו אל הפועל.

נכון אמנם ש"המנהיג עושה את ההיסטוריה" אבל לא פחות נכון מכך, ובאמת הרבה יותר נכון – ש"ההיסטוריה עושה את המנהיג". מהפיכות היסטוריות בסדר הגודל המדובר איננן פרי מאמציו והשתדלותו של האדם. הן בראש ובראשונה תהליך אלוקי, והיסטורי, שהאדם מכיר בו, נענע לו, בוחר בו, ומקבל על עצמו להוציא אותו לפועל. "פועל עם א-ל". הכול צפוי והרשות נתונה.

לכן השאלה איננה מי "גדול" יותר, או מי "אמוני" יותר, פייגלין או בנט, שאלה שגם עליה יש לי הרבה מה לומר. השאלה היא האם מי שמקבל על עצמו להוביל את המהלך, מחובר לכל סדר ההשתלשלות שלו – אידאית, אידיאולוגית, ציבורית ופוליטית; האם הוא חלק טבעי מכל המכלול שמוליד את התהליך, על כל שכבותיו; האם הוא יונק את עוצמתו, כוחו, ביטחונו ויכולותיו, מכל המכלול הזה על כל שכבותיו; או שהוא כוכב בודד, ויהיה אפילו דוד המלך בכבודו ובעצמו.

מי שמנותק מהסביבה התורנית, האידאית, הציבורית, והפוליטית הזו, לא יוכל להוציא את התהליך לפועל.
מסיבות שונות בחר פייגלין להתנתק – כעיקרון – מהציבור היחיד שמחולל, בעידננו זה, את המהפכה האמונית. פייגלין מזלזל בו, מבקר אותו, לועג לו, בז לו וממשיך לכנותו "מגזרי", למרות שהציבור הזה כבר לא נמצא היכן שהיה בשנות ה-90, כשהתחלנו את המהלך.

המגרעות והחולשות האידיאולוגיות והפוליטיות שלנו – והפיצול לשלוש-ארבע רשימות לכנסת היא מהגדולות שבהן – לא תיפתרנה על ידי יצירת רשימות פוליטיות מזדמנות. הן מחייבות בנייה, סבלנות, הזדהות ואורך רוח. אין קיצורי דרך ואין מעקפים. הציבור הזה, הציבור האמוני, כציבור וכפרטים, כבר עתה בולט באיכויותיו מעל ומעבר לכל נורמה ציבורית בישראל, והוא עוד ילך ויגדל. משום מקום אחר לא יבוא השלב הבא של שיבת ציון. (לכן, אגב, ההליכה המשותפת של "הבית היהודי" עם "האיחוד הלאומי" היא קריטית, והפרישה ל"יחד" הייתה מופרכת).

מי שאצה לו הדרך, מי שאין לו סבלנות, מי שהציבור הזה עדיין איננו מתאים לו, מספק אותו, טוב מספיק בעיניו, או עומד בנורמות שלו – הוא בבחינת דוחק את הקץ.

אגב, אילו חלילה היה נפתלי בנט מתנתק מהציבור הזה במובן הפוליטי – כיחיד, או בראש חבורה מצומצמת – והולך לחפש את עתידו הפוליטי בליכוד למשל, הייתי כותב לו אותם דברים בדיוק. (אינני מתייחס כאן לאפשרות שהציבור האמוני כולו, ככזה, ישתלב בליכוד, באפשרות כזו יש לדון לגופה).

את המהפכה האמונית, שכל מי שעיניו בראשו רואה שאנו בעיצומה, ניתן להנהיג רק מתוך, מכוח, בהשראת ובגיבוי – הציבור האמוני. ומתוך ייצוגו הפוליטי.

גם דוד המלך, אגב, "מגזרי" היה. הוא לא התבייש למלוך תחילה שבע וחצי שנים על שבטו, יהודה, ורק אחר כך, ומתוך כך(!), הכירו במלכותו גם כלל ישראל.

כל מהפכה היסטורית זקוקה לבסיס הציבורי הטבעי שלה.

מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן