לקראת החג: הרב ברוך אפרתי עושה סדר בהלכות סוכות

מתי צריך לברך לישב בסוכה? מה גודל הסוכה ומה דיני ארבעת המינים? הרב ברוך אפרתי עושה סדר בהלכות סוכות

הלכות סוכה:

ברכת לישב בסוכה–

לפי הרמב"ם והגר"א שבכל כניסה וישיבה יש לברך. דעת הספרדים, שיש לברך באכילת פת כביצה, או מזונות ד ביצים. דעת רוב האשכנזים, על פת כביצה, או מזונות כביצה, או שאוכל סעודה עם חבריו, מברך. על שינה, ספרדי אינו מברך, לאשכנזי דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל שיש לברך. ולגבי חיוב אכילה בסוכה, חייב מנפח כביצה דגן שברכתו מזונות, או כזית פת. ולאשכנזים חייב גם בכל אכילת ארוחה משמעותית אף מבשר ודגים וכדומה.

דין חיבור הסכך הכשר באזיקונים לסוכה-

יש מחלוקת ראשונים האם הלכה כמאן דאמר שמותר להעמיד בדבר המקבל טומאה, או שאסור, כפי שסכך אסור שיקבל טומאה.
למעשה מרן השו"ע הקל (יש בדבריו סתירה בין שני סעיפים, והמג"א בתירוץ אחד העמיד לקולא, ובשני לחומרא, וקיימא לן כתירוץ הראשון). ואחרוני אשכנז נחלקו בזה. המשנה ברורה החמיר לכתחילה (והתיר מעיקר הדין), וערוה"ש הקל לכתחילה.

באזיקונים, אם לולי הם הסכך לא יעוף ברוח מצויה, אין בעיה לחברם כחיזוק. ואם יעוף בלעדיהם, לספרדים מותר. ולאשכנזים מותר, הן בשל דעת ערוה"ש, הן בשל העובדה שאין סיכוי שאדם יבוא לסכך באזיקוניו, הן בשל היותם שוליים ובטלים, והמחמיר מהם זהו הידור.

דקדוק בדין המחיצות בסוכה-

רמ"א סימן תרל- "ונהגו עכשיו לעשות מחיצות שלימות כי אין הכל בקיאין בדין המחיצות (כל בו). ומי שאין לו כדי צרכו למחיצות עדיף אז לעשות שלש מחיצות שלימות מארבע שאינן שלימות (מהרי"ל)".

והעיר המשנ"ב- "לעשות מחיצות שלמות – ר"ל שלא ע"י עצות של לבוד וצוה"פ ובהלכות של ר' יצחק גיאות ראיתי שכתב ג"כ דלמצוה מן המובחר בעינן שיהיה ג' דפנות הסוכה סתומות מכל רוחותיה ולא יהא מקום פתוח אלא מקום הפתח בלבד".

וכתב ערוה"ש- "וגם יזהר שיהיו המחיצות סמוכות להסכך ממש.
אמנם באי אפשר לעשות שלוש מחיצות שלימות, בהכרח לעשות כפי דינים שנתבארו (הלכות למשה וכו'). וכן כמה מותר להיות הסכך רחוק מהמחיצה, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא".

לגבי צירוף כמה הלכות למשה מסיני יחד (כגון לבוד, גוד אסיק, דופן עקומה, דופן שלישית טפח)-
יש ראשונים חשובים (הר"ן והריטב"א, שיטה במאירי, ובאחרונים רבי עקיבא איגר, המשנ"ב ועוד) הסוברים שלא אומרים שתי הלכות למשה מסיני יחד (מו"ר הרב נבנצל אמר לי אשתקד -כששאלתי על היות סוכתו עם כמה הלכות למשה יחד- שלדעתו מותר אם הן לא באותה דופן).
ויש לחוש לשיטתם לכתחילה, שזהו ספק דאורייתא. אמנם המקל בכל זאת לעשות לבוד וגוד אסיק, יש לו על מי לסמוך, משום שאפשר לומר שהבית יוסף חלק על הבנת הגרעק"א את הר"ן, וסבר שגם לר"ן עצמו רק דופן עקומה וגוד אסיק לא אמרינן יחד, אך לבוד וגוד אסיק אמרינן. ולספרדים יש להקל יותר, משום שמרן פסק במפורש בסימן תרל, שלא כהבנת רעק"א בר"ן. בנוסף יש לציין, שלגבי דין לבוד, אשכנזי ישתמש בדין לבוד רק אם יש ד דפנות ולא פחות, כך פסק במג"א.

סדין שזז ברוח כמחיצה-

לכתחילה – שאינו זז כלל ברוח מצויה.
בשעת דחק- זז עד טפח לכל צד.
בדיעבד- זז עד ג טפחים לכל צד, או עד ג טפחים מלמטה שהדופן לא מתרוממת לגובה זה ברוח מצויה.

דין סכך מעל קורות בטון-

א. יש לוודא מראש שללא סכך, הבטון מלמעלה אינו גורם לצל רב יותר משמש בשטח הפרגולה. אם כן, הסוכה פסולה.

ב.בנוסף, נכון להקפיד לשים מעל הבטון כמה מוטות עץ, ומעליהם את הסכך, ולא סכך ישירות על הבטון.

ג.אם הבטון עבה מאד ברוחבו (3 טפחים, ולספרדים 4) ועמוק בגודל של 4 טפחים, אזי כשהסוכה תהיה בנויה יש להקפיד שהחייבים בסוכה (גברים בוגרים) לא ישבו תחתיו כשהם אוכלים לחם, אלא תחת הסכך ישירות.
אך אם הוא פחות מכך ברוחבו, מותר לשבת גם ממש תחתיו, גם אם הוא בעומק 4 (אמנם לאשכנזים נכון לכתחילה להמנע).
בנוסף, יש להקפיד שמוט בטון 4 טפחים ברוחבו ו4 (או 3 לחומרא) בעומקו לא יהיה במרכז הסוכה מלמעלה, משום שאז גם אם לא יושבים תחתיו, הסוכה פסולה. ואם אינו במרכז, הוא חוצה את הסוכה לשניים ויש לבדןק שיש די דפנות וסכך בשתים שנוצרו.
אמנם, אם הגודל של הבטון (העומק שלו) הוא פחות מ4 טפחים, אזי גם אם הוא ברוחב 3 טפחים, מותר לשבת מתחתיו.

סוכת נסרים-

(מצוי בפרגולה עם נסרים שלבים למעלה בימינו)- ברחבים ד טפחים, פסולה מדרבנן (אך אם אין שום סוכה אחרת, יוצאים בה ידי חובה). אינם רחבים ד טפחים- כשהנסרים ממוסמרים (או תקועים בחוזקה רבה)- לדעת ערוה"ש והמשנ"ב (אשכנז) פסולה מדאורייתא. למרן השו"ע (ע"מ) כשרה אך נהגו בימיו להמנע. כשאינם ממוסמרים או תקועים, אלא מונחים-

למרן השו"ע (ע"מ) כשרה, ונהגו בימיו להמנע. בימינו המנהג השתנה, ולא נמנעים. לערוה"ש והמשנ"ב (אשכנז), פסולה מדרבנן (אך אם אין שום סוכה אחרת, יוצאים בה ידי חובה). אמנם יש אחרונים שסברו להתיר באלו של ימינו שרוחבם למטה מטפח (הגרש"ז, וכן נהגו בדור הקודם בירושלים), ויש שסברו שיש להמנע כשאפשר (הגרי"ש אלישיב).

מנורה בסוכה– כיוון שרוחב מנורה אינו ג טפחים (ומעיקר הדין ד טפחים), אפשר לתלותה בסוכה. ומידה טובה שתהיה סמוכה לסכך במרחק ד טפחים (ואם יש חשש סכנה, עדיף להרחיקה מהסכך).

קישוטים בסוכה– תוך ד טפחים לסכך,
אפשר לשים גם סדין לנוי מתחת כל הסכך, או קישוטים, בכל גודל. ד טפחים או יותר מהסכך, מותר קישוט עד ג טפחים גודל, ובדחק עד ד טפחים. במקרים אלו, אפשר גם לשבת תחת הקישוטים כשאוכל וישן.

להניח סכך על גבי דפנות הרכב ולהשתמש בו כסוכה-

יש בזה כמה תנאים לדקדק בהם, כגון המרחק של הדופן העקומה, ושיהיה בסכך די שטח של סוכה, ועוד.
וגם אם דקדק בכל, בדפנות לא מהני תנאי בחוה"מ לשיטת הר"ן ועוד, והרי הוקצתה למצווה, ואיך ינהג ברכב לאחר מכן. שהרי מרן פסק כרמב"ם (ולא כרא"ש), שהדפנות הוקדשו גם כן למצוותן, ולא רק סכך. עיין סימן תרלח. וכן דעת מו"ר הגר"א נבנצל, שזו בעיה.

דיני ארבעת המינים

דין נפרדו עלי הלולב-

למרן השו"ע, פסול בנחלקו רוב עליו. לרמ"א, אף בנחלק רק העלה המרכזי. אולם גם לרמ"א, פסול רק אם נחלק עד השדרה עצמה. ורק הידור שלא תהיה חלוקה כלל. אמנם, אם ממש נפרדו העלים ולא רק מעט, אזי פסול אף לשו"ע (ויש מחלוקת האם לשו"ע גם במקרה זה הוא רק ברוב עליו או אף בעלה המרכזי לבדו).

נתעקם מרכז הלולב כמגל לצדדיו או לפניו, פסול. לאחוריו, כשר. נתכופף מאד, פסול גם לאחוריו. ולמהדרין, שיהיה ישר לגמרי בשדרתו, וגם בעליו. ישר אין הכוונה הדוק, אלא שאין בו עוקם כלל.

ערבה יבשה-

שו"ע אורח חיים סימן תרמז-"ערבה שיבשה או שנשרו רוב עליה או שנקטם ראשה, פסולה. אבל כמושה או שנשרו מקצת עליה, כשרה".

משנ"ב שם- "או שנשרו וכו' – ויש לדקדק בזה שלפעמים נושרין ע"י תחיבתן לתוך הלולב וגם ע"י נענוע. ובפרט באתרוג ולולב של הקהל שיד הכל ממשמשין בהן מצוי מאוד שנושרין רוב העלין ע"י נענוע של איזה אנשים וממילא שאר אנשים שמברכין אח"כ לבד שאין יוצאין במצוה גם מברכין ברכה לבטלה…
רוב עליה – היינו בשיעור ג טפחים של ערבה".

כללי האתרוג-

נקודה שחורה- בחלק העליון, פסול.
בחלק התחתון, עד שתי נקודות כשר. שלוש נקודות, אם הן בצד אחד כשר, אם בשני צדדים, מחלוקת ויש להחמיר ביום טוב ראשון.
אם רובו נקודות שחורות, לכולי עלמא פסול, אף אם הן בחלק התחתון.

שאר דיניו-

א. שיהיה מיוחס בבירור כלא מורכב, ושיגיע ממקום ללא חשש גזל או העלמת מס.
ב. שיהיו לו ב הסימנים החיצוניים שאינו מורכב (אם א קיים, החת"ס כתב שאינו לעיכובא). בליטות, ועוקץ שקוע.
ג. שלא יהיה פגם בהדר
ד. ביו"ט ראשון, שלא יהיה חסר
ה. הדין של עלה בשליש העליון, נתון במחלוקת ראשונים.
למעשה, אם היא חלקה כמו האיזור סביבה ולא בולטת בתחושת היד, זה אינו מהודר אך כשר.
ואם היא בולטת במישוש, כשר בשעת דחק.
עיין או"ח סימן תרמח סעיף יג ברמ"א, ובמשנ"ב סק"נ.

והדירוג מבחינת הדר-

א. שלא יהיה שינוי מראהו בשליש עליון
ב. בשאר האתרוג, שינוי מראה אחד לא פוסל (אלא אם הוא על הרוב), ושניים ומעלה פוסלים בהצטרפות כרוב שטח.
ג. ללא מוגלע.
ד. לא לעיכובא- שיראה נאה מאד בעיני האדם.

הוספת כמות המינים-

שו"ע או"ח סימן תרנא-

"לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד, אבל בערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה… והמדקדקים אינם מוסיפים על שתי ערבות ושלשה הדסים עבות".

וכתב בביאור הלכה שם- "הנה ב' ערבות הוא אפשר כדי לצאת דעת הרמב"ם שמתחלה היה דעתו לאסור בזה אבל בהדסים גם הוא מודה בה להתירא כמבואר בהדיא בדבריו דמסתמא הוא לנוי ואולי הטעם ע"פ סוד עיין בלבוש. ופשוט דהיכי שיש לו קצת ספק על איזה בד של הדס וערבה או שרואה שעליהם רכים מאוד ועלולים ליפול מאוד עליהם באופן זה פשוט דיוכל להוסיף כמה שירצה ואין למדקדק לדקדק בזה".

להריח את המינים בימי סוכות–

שו"ע או"ח סימן תרנג-  "הדס של מצוה אסור להריח בו אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו מן הדין אלא שלפי שנחלקו אם מברכים עליו אם לאו, יש למנוע מלהריח בו". וכן כתב המשנה ברורה לדינא, בסימן רטז בסופו, בביאור הלכה.

שותפות בארבעת המינים-

סיכם ערוה"ש בסימן תרנח- "השותפים שקנו אתרוג או לולב בשותפות – אין אחד מהם יוצא ידי חובתו ביום הראשון, עד שיתן לו השני חלקו במתנה. דשותפים בוודאי קפדי אהדדי. ודווקא שלא קנו לצורך מצוה. אבל אם קנו לצורך מצוה – יוצאים בו, מסתמא דאדעתא דהכי קנאוהו, שכל אחד יקנה לו חלקו במתנה בשעה שיוצא בו. ולכן מה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי, שכל הציבור קונים אתרוג בשותפות – גם כן הטעם כן, שכיון שקנאוהו שכולם יצאו בו ידי חובתן – מסתמא הוי כאלו פירשו שכל הציבור נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו, על מנת שיחזירוהו להם". ועיין שם בהמשך מה שהטעים מהרשב"א.

שאר הלכות

סעודה חלבית בחג-

לכתחילה לאכול סעודה בשרית לפחות אחת בחג, ואז אפשר גם סעודה חלבית. אפשר גם באותה סעודה, מנה ראשונה חלבית, ושאר מנות בשריות (ינקה פיו, ישטוף ידיו, יחליף כלי האכילה). עיין ברמב"ם שציטט הגמ' אין שמחה אלא בבשר ויין. ומשמע ממנו, גם בימינו שאין ביהמ"ק קיים. וכן הביא ערוה"ש בסימן תקכט.

אמנם מרן השו"ע כתב בבית יוסף שם בסימן על הטור- "תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבה"מ קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ועכשיו שאין בה"מ קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש. ויש לתמוה על הרמב"ם למה הצריך שיאכלו בשר וישתו יין דהא בברייתא קתני דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין ומשמע דביין סגי בלא בשר"

ואכן בשו"ע השמיט דין בשר, וכתב רק יין. אולם עיין בבאור הלכה סתקכ"ט-  "האנשים בזמן שבהמ"ק היה קיים היו אוכלין בשר השלמים לשמחה וכדכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' ועכשיו שאין בהמ"ק קיים אין יוצאין ידי חובת שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו כיון שאין לנו בשר שלמים ומ"מ מצוה יש גם באכילת בשר כיון שנאמר בו שמחה [כן מתבאר מדברי הב"ח וש"א] והמחבר שלא הזכיר בשר אזיל לשיטתיה בב"י ע"ש ולענין יין סמך על מה שהזכיר בס"א שצריך לקבוע סעודה על היין".

שמחה בימי הסוכות-

כתב הרמב"ם בסוף הלכות לולב- "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן. בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח לשאר היום עם כל הלילה.

והיאך היתה שמחה זו. החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו. ומי שיודע בפה בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שירות ותושבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה. אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע.

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'".

עבודה בחול המועד-

בהפסד הקרן (דהיינו מה שכבר יש לו) מותר לעבוד במועד. בהפסד רווח, אסור לעבוד, משום שזו עצם התקנה.
גם כשמותר לעבוד בהפסד קרן, זהו רק מלאכה דלה, שאינה של אומנים (אלא אם האומן שינה מדרך עבודתו הרגילה).
במקרה של הפסד רב, מהקרן, מותר גם מלאכה רבה.

אם מדובר בצרכי רבים חיוניים, במזון המתקלקל מהר (ירקות), מותר. במזון הנשאר זמן (פירות), ובשאר צרכי המועד שנשארים זמן, מותר למכור בצנעה דהיינו כשדלת החנות סגורה ומוכר לאדם יחיד כל פעם בצנעה. כתיבה מדוייקת אסורה, חובבנית מותרת ונהגו להתחיל באלכסון.

נוסף לכך, יש יוצאי דופן-

שו"ע סימן תקל"ט- "אם הוא דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד כגון ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת ומכרו בזול או לקחו ביוקר מותר לקנות ולמכור אפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות סחורה ולהשתכר והוא הדין לירידים הקבועים מזמן לזמן (ואפילו מעיר לעיר מותר ליסע בכהאי גוונא) (דברי עצמו). אבל מקומות שיש להם יום השוק יום אחד בשבוע אינו מותר למכור ולקנות ביום השוק שבתוך המועד שאין זה דבר האבד שאם אינו נמכר ביום השוק שבתוך המועד ימכר ביום השוק שלאחר המועד".

משנ"ב- "אם הוא דבר שאינו מצוי וכו' – פי' דאף דנתבאר בסעיף הקודם דלא מקרי דבר האבד אא"כ כשאם לא ימכור עתה יפסיד מהקרן אבל בשביל ריוח לבד אינו מותר אא"כ יוציא עי"ז יותר לשמחת יו"ט כ"ז בריוח המצוי שאפשר לו למכור סחורתו אחר המועד ג"כ אבל בריוח שאינו מצוי תמיד כמו שמפרש בשביל זה גופא ג"כ התירו לו דכדבר האבד דמיא".

רמ"א סימן תקלט- "אם נזדמן לו ריוח מרובה במועד יכול למכור בצנעה ויוציא לשמחת יום טוב יותר ממה שהיה דעתו להוציא".

משנ"ב- "ריוח מרובה וכו' – הטעם דאף דמשום ריוח מרובה בלבד אין להתיר [אא"כ הוא בודאי אינו מצוי תמיד לאחר המועד כבס"ה] הכא דבלא"ה יש פוסקים שמתירין למכור בצנעא סמכינן עלייהו היכא דנזדמן לו ריוח מרובה ומ"מ צריך להוציא מהן קצת לשמחת יו"ט".

קדושת חול המועד- המשנה אומרת שהמבזה את המועדות, אין לו חלק לעולם הבא. מלאכה בחול המועד שלא הותרה, היא איסור דאורייתא לפי כמה שיטות.
יש להזהר מאד בכבוד המועד, ולא להמשיך בו כימי חול- מציינים את המועד בלבוש חגיגי, בפרישה ממלאכה, בתפילות, ובכל מה שניכר.

גשם בסוכה-

כתבו בעלי השו"ע בסימן תרלט-
"ירדו גשמים הרי זה נכנס לתוך הבית. מאימתי מותר לפנות? משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול. הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו. ומי שאינו בקי בזה השיעור ישער אם ירדו כל כך גשמים לבית אם היה יוצא יצא מסוכתו גם כן". והוסיף במשנה ברורה שלא חייב לחזור לסוכה כשפסקו הגשמים במהלך הסעודה- "וא"צ לחזור עד שיגמור סעודתו אפילו אוכל אח"כ מאכלים אחרים שאינם נקרשים…. שא"צ לחזור עד שיגמור סעודתו אפי' פסקו הגשמים".

ובבאה"ל כתב, שדוקא אם התחיל הגשם לאחר שישב בסעודה, פטור מהסוכה גם כשהפסיק הגשם אחר כך. אך אם התחיל גשם, ונכנס לביתו טרם שהתיישב לסעוד, ואז פסק הגשם, חוזר לסוכה להתחיל הסעודה. ואם היה גשם טרם הקידוש ביו"ט וטרם שהתיישב לסעוד, ואז הפסיק, חייב לקדש ולסעוד בסוכתו.
ואם היא רטובה, יכניס כסאות יבשים, ויחליף למפה יבשה. מצטער פטור מן הסוכה הוא בדוקא אם אין אפשרות להיות בסוכה בלי צער. כגון חום גדול או קור עז. אך מה שאפשר לפתור, פותרים. כגון רטיבות הכסאות.