בשולי האור — ככה קראו לו. ספר שירה וצילום שצמח מתוך אחת התקופות הקשות והמרתקות בחייה של אריאלה, אשת חינוך, לשעבר מנהלת בית הספר הפתוח בחיפה במשך 21 שנים, ואחיה ציון — יועץ כלכלי ביום וצלם בלב.

“הייתי מנהלת, עסוקה כל הזמן לחוצה. לא הצלחתי לכתוב שירה,” היא מספרת, “ניהול הוא תפקיד מוחצן. השירה דורשת הסתגרות, פנייה פנימה. לא יכולתי אז.” במקום שירים, היא כתבה פתקים, אימיילים – הפכה את היומיום למעין פרוזה אינטימית. ערב פרישתה, אספה אותם לספר בשם "אי של מילים" כמזכרת למורים.

ואז הגיעה הפנסיה. ואז הגיעה הקורונה.

השקט. הבידוד. החזרה הביתה. “לאט לאט חזרה בי היכולת, או אולי הצורך, לכתוב שירה.” כך נולדו השירים שנכנסו ל"בשולי האור" – שירים שכתבה בתקופת הקורונה ולמחוזות כאב אישיים: מחלת הדמנציה של האם, הזקנה, הפרידה.

דו־שיח של מילים ודימויים

“יום אחד, שתיתי קפה אצל אחי ואמרתי לו — ציון, אנחנו צריכים לעשות את הספר הבא יחד.” ציון, שמעולם לא הגדיר עצמו כצלם, התרגש מהרעיון. כך התחיל תהליך זוגי, משפחתי ואמנותי: “אני אשת מילים, הוא איש מראות. היינו צריכים ללמוד איך עובדים יחד.”

הספר נבנה תוך הקפדה: "אם אחד מאיתנו לא הרגיש טוב עם שיר או צילום – הוא פשוט לא נכנס." כל דף בספר הפגיש שיר ותמונה שנבחרו בקפידה, כדי להרחיב זה את זה. "הצילום מרחיב את השיר, השיר מרחיב את הצילום. נוצר משהו שלם יותר."

משפחתיות בלב היצירה

“היו רגעים מאוד מרגשים. למשל, השער על אמא שלנו. יש שיר שנקרא 'אלצהיימר' — שיר קשה מאוד — וציון בחר לו צילום של חלון עם וילון לבן, כאילו אמא רוצה לצאת, אבל יש מסך דק. ולמטה — ורד ורוד. כל כך סמלי. היא כל כך אהבה אסתטיקה וטבע. ראיתי בזה את אמא שלי.”

הצילום הזה הפך גם לתמונת השער.

גם על אביהם, נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת לשעבר, יש שיר. ציון בחר צילום של דמות מאחור. “אמרתי לו – זה אבא שלנו. הוא לא הגיב. אבל הייתה הבנה שקטה. היה בזה משהו נוגע ללב.”

לאורך כל הדרך, האחות הצעירה, שלא השתתפה ישירות ביצירה, ליוותה מהצד. "היא ידעה הכול. היינו מספרים לה. היא הייתה בתוך זה."

קרדיט: הוצאת עיתון 77

ויכוחים, צבעים והבנות

“אני מאוד אוהבת צבעוניות,” אריאלה מודה. “וציון בוחר הרבה פעמים בצילומים כהים. ביקשתי ממנו להכניס משהו צבעוני יותר, והוא לא הסכים — ובצדק. זו האמנות שלו. למדתי לכבד אותה. בדיוק כמו שהוא לא העיר על המילים שלי.”

כך, לדבריה, העבודה המשותפת לא רק חיברה אותם מחדש כאחים, אלא גם פתחה בהם עולמות חדשים. “התחום של צילום התרחב בי. גם הוא פתאום היה מתקשר ואומר לי — ‘תסבירי לי את השורה הזו.’”

ספר כיצירה, כמתנה, כחוויה

“אנחנו רואים בזה יצירת אמנות,” היא אומרת בגאווה.

אך מעבר לאסתטיקה, המסר פשוט: “אני רק רוצה שמי שיקח את הספר – יהנה ממנו. שלא משנה אם מהמילים או מהצילום – שיחוש משהו נעים. שירגיש.”

בסופו של דבר, הכל חוזר לרגע ההוא – של תקווה.

אחד השירים הקצרים בספר נכתב בקורונה. הוא נקרא "רגע יפה", ובו נכתב:

והבוקר
רגע יפה
שט על שולחני
וידעתי
כשהגיע
הרגש הטוב
לכתוב

“זה מה שמוביל אותי כל הזמן – לחפש את הרגש הטוב. בשולי האור. הוא תמיד שם. גם אם לא במרכז.”