לפני שבועות מספר התפרסם על כוונת הרמטכ"ל לבצע קיצוץ דרסטי בתקציב הרבנות הצבאית. כמה רבנים ואישי ציבור התריעו על המשמעות החמורה של הקיצוץ.

הרב יובל שרלו, אשר ידוע בסובלנותו ובמתינותו, התבטא בחריפות ובכאב על העניין: "קיימת סכנה שהשירות הצבאי יהפוך לבלתי אפשרי עבור שומרי מצוות. אם אכן תיווצר ירידה בכשרות הבסיסית והמינימליסטית ביותר, ואם עניינים נוספים לא יוכלו להתאפשר כפי שצריך, זו כבר לא תהיה בחירה חופשית לשרת בצבא."

דברים דומים כתב גם הרב יואל קטן. הגדיל לעשות הרבצ"ר לשעבר, הרב אביחי רונצקי, שהצהיר שפנה לראשי הבית היהודי והביע את דעתו שקיצוץ חמור זה הוא עילה למשבר קואליציוני. בזה אפשר לומר שתם המאבק של הציונות הדתית בגזירת הקיצוץ.

לצערי, ברור לי שמאבק זה נועד לכישלון, והלוואי שאתבדה. אך לדעתי המצב של הרבנות הצבאית הוא רק סימפטום לבעיה חריפה הרבה יותר בציונות הדתית.

תמוה לכאורה שאיום הגזירות הללו עלול להתממש דווקא כאשר הבית היהודי, יהדות התורה וש"ס בממשלה, וסגר שר הביטחון הוא לא אחר מאשר הרב אלי בן דהן, איש הבית היהודי. וכי הכוח הפוליטי של המפלגות הללו לא מספיק גדול כדי לבטל את הגזירה הזו? מדוע הצבא מתכנן לקצץ דווקא ברבנות הצבאית ולא לקצץ ואף לסגור את גלי צה"ל. גלי צה"ל היא תחנת רדיו אשר מימיי לא שמעתי טיעון הגיוני למה צה"ל צריך לממן אותה ואיך היא בדיוק משרתת את חיילינו. מדוע הלובי של הרבנות הצבאית מתגמד מול הלובי של תחנת גלי צה"ל, שאינה מייצגת ומשרתת אף אחד.

התשובה ברורה. הציונות הדתית מנותקת מהציבור החרדי. אפשר לכתוב ספר שלם איך הגענו למצב הזה אך זו המציאות בשטח. חברי הכנסת החרדים לא יבואו לעזרת הציונות הדתית, גם אם מדובר בנושא תורני נטו, כגון שמירת כשרות בצבא. אפשר לשמוע מהם אמירות כגון: אתם לא עזרתם לנו מול יאיר לפיד – אנחנו לא נעזור לכם במאבקים שלכם. לחיילים החרדים הם ידאגו לכשרות בד"צ, ובלאו הכי הגיוס לצה"ל לא עומד בראש מעייניהם, כך שהסרת הכשרות לא אמורה לעניין אותם יתר על המידה.

אך בכל זאת, הציבור הדתי לאומי לכאורה חזק וגדול מספיק כדי להתמודד מול קיצוץ זה, אם כן כיצד הוא לא מצליח לזעזע את אמות הסיפים?

האמת הכואבת היא שהציבור הדתי לאומי על שלל גווניו ותתי סוגיו, סובל מחוסר אחדות קיצוני. אמנם הוא ציבור גדול מאוד, אך אין לו כוח של ציבור. נסו לארגן מיזם ציבורי לטובת כלל האוכלוסייה ותגלו את האמת המרה בעצמכם. קול ענות החלושה הוא תוצאה של חוסר הבנה שכוחנו באחדותנו, על אף המחלוקות הלגיטימיות.

ברור לכולנו שהקיצוץ הזה הרסני, אך אין לנו כוח לשלב ידיים ולהיאבק יחדיו. כל תת מגזר מנסה למשוך את המאבק לכיוון שלו, ולא מתאחד למאבק משותף, ואף חמור מכך –  לא מגבה את חברו במאבק שלו, ואף מתנער בפומבי מהדרך שלו. המציאות היא שאין כיום דמות אשר מוכנה להפוך שולחנות על נושאים הקרובים לליבה של הציונות הדתית, בשל הידיעה שמעשיו לא יגובו על הציבור (ע"ע ד"ר סודי נמיר).

יום לאחר "עצרת רבע המיליון" של הציבור החרדי נגד גזירות הגיוס, ניהלתי שיחה עם רב חרדי מקומי. שאלתי אותו אם הלך להפגנה, ואם יש לו מושג על מה בכלל ההפגנה. הוא ענה לי: הלכתי כדי להשתתף במחאת הציבור, למרות שבאמת אני גם לא יודע על מה הזעקה. כך הציבור החרדי מתנהל. אפשר לאהוב את הדרך שלהם, ואפשר שלא לאהוב – אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שהדרך הזו עובדת!

הציבור הדתי לאומי עובד בדרך בדיוק הפוכה. גם אם תדע על מה הזעקה, וגם אם תסכים את הזעקה – לא תצטרף אליה. למה? בגלל נקודה קטנטנה שאני חולק בה על המארגנים שלה.

איני מבקש שנצטרף ונחבור יחד למאבקים משותפים כשהצורך במאבק לא ברור לכל הצדדים, אך לכל הפחות עלינו לפעול יחדיו כאשר הצורך במאבק ברור לכולנו. עד שנפנים זאת, נמשיך לראות איך תחנת גלי צה"ל אשר משרתת את עובדיה בלבד, עוקפת בסיבוב את הרבנות הצבאית אשר משרתת את מאות אלפי מקבל שירותיה.