שורדת השבי ארבל יהוד, שהוחזקה 484 ימים בידי הג'יהאד האסלאמי, מציינת בימים אלה חצי שנה לשחרורה מהשבי. אחיה דולב נרצח ב-7.10 ואילו בן זוגה אריאל קוניו עדיין נמצא ברצועת עזה, כבר 662 יום.

ברגע השיחרור, חשתי שאני משאירה אותו מאחור

– על התחושות בשחרור: "לגבי השחרור שלי, בגלל שזאת הייתה סיטואציה די ארוכה ומתמשכת – לא ידעתי אם זה יתפוצץ לא יתפוצץ. מהרגע שנכנסה העסקה,  כל הזמן מה שהעסיק אותי זה העניין הזה שאני ברשימה והוא לא. מה שאתה לומד שם לאורך כל התקופה הזאת זה עד שזה לא קורה זה לא קורה

ברגע של השחרור עצמו התחושות עוד יותר התעצמו – על זה שאני משאירה מאחור ועל זה שאני ממש מקווה שהוא לא רואה אותי יוצאת. בחוויה שלי, בשבילי, קיוויתי שהוא לא רואה את זה כי זה… לא רציתי שיהיה לו עוד יותר קשה ויזואלית לראות אותי יוצאת ולדעת שהוא נשאר. כשעברתי את הגבול חשבתי מה זה בשבילו, שאני משאירה אותו מאחור".

אני לא יכולה לדמיין, מה עובר עליהם

ארבל מנסה להעביר את התחושות של החטופים, כשהעסקה מתקרבת וכשהיא מתרחקת: "כל הזמן אני מנסה לדמיין מה עובר עליהם כשמתפוצצת עסקה. ואני משווה את זה למה שאני חוויתי כשהתפוצצה עסקה הראשונה ב-2023. אם אני הרגשתי איך שאני הרגשתי, את תחושת הפקרה וההזנחה וההשארה מאחור ואולי שוכחים. ואולי שיש פה איזושהי סלקציה ואפליה. אני לא יכולה לדמיין, מה עובר עליהם עכשיו להיות בהפסקת אש חודשיים ולחזור ללחימה ולשמוע את ההפצצות על הראש שלהם. ואולי חלקם כן ראו אנשים יוצאים. וכן שמעו פרטים. זה פשוט פי מיליון מהתחושה שאני הרגשתי אז".

"ברגע שמתפוצץ משא ומתן – היחס אוטומטית משתנה. התנאים משתנים. התנאים משתנים לרעה ברגע שיש איזושהי תחושה שהצבא קרוב אליהם. שהם מרגישים שיש עניין של חילוץ. שם זה רגעים מבעיתים. שם זה רגעים שאנחנו עם נשקים דרוכים עלינו. זה יכול להיות התעללויות. זה יכול להיות טרור פסיכולוגי".

לעשות צעד אמיץ לסיים עם זה

– על המגעים הנוכחיים: "אני רוצה להגיד למי שכן יכול לעשות ולמי שכן יכול במרחק החלטה לסיים את הדבר הזה, לעשות צעד אמיץ, לפעול. אני קמה כל בוקר לידיעה על עוד לוחם שנפל, ועל עוד לוחמים שאיבדנו. ואני כל פעם תופסת הראש ולא מצליחה להבין איך. כשחזרתי שאנשים מדברים על הותר לפרסום ולא כל כך הבנתי, את כל הסיסמאות האלה של הותר לפרסום, לא כל כך הבנתי, ופתאום אני חיה את המציאות שאנשים חיים פה שנתיים, שאשכרה כל בוקר אנחנו פותחים עם הותר לפרסום, אבל בעבור מה? איזה תכלית יש לזה? הרי לחץ צבאי לא מוציא אותם.

המיטוט של הבכירים בוצע והלכבוש עוד ועוד ועוד שטח על הראשים של החטופים שלנו, אני לא מצליחה להבין בעבור מה, ואני  דורשת  מאלה שכן יכולים לעשות ושהידיים שלהם לא כבולות, לעשות צעד אמיץ לסיים עם זה, להחזיר אותם, להחזיר את החיילים הביתה. להחזיר לנו את האופציה להשתקם, אופציה לנסות לחזור לחיים שאף פעם לא יהיו יותר".

– על הליך השיקום והמאבק להשבת החטופים: "קשה לי לתאר איך זה עובר עליי, זה פשוט אירוע שלא נגמר, הימים והלילות נראים אותו דבר. חזרתי מאוד חדורת מטרה, מהרגע שעברתי את הגבול בכיסופים. מעבר לתחושה האישית שלי, שאני משאירה מאחור, ידעתי שהדבר הכי חשוב כרגע מהרגע שאני יוצאת, זה להיות חדורת מטרה, להיות במאבק, ולא לתת לשום דבר אחר להסיט אותי מזה. אני באופן אישי לא מתעסקת בשיקום שלי, אני יודעת שזה יחליש אותי שזה יסיט אותי מהמאבק, ולכן אני כל כולי רק בזה".