"לקרוא את לוליטה בטהרן": מסע אל החופש בעולם של דיכוי | ביקורת סרט

ערן ריקליס, אחד מגדולי היוצרים בקולנוע הישראלי, חוזר עם יצירה נוספת שחוצה גבולות – "לקרוא את לוליטה בטהרן", המבוסס על רב המכר הבינלאומי מאת אזאר נאפיסי. כזוכה בפרס חביב הקהל ובפרס חבר השופטים לאנסמבל השחקניות בפסטיבל רומא 2024, הסרט ממשיך את מסורת היצירות האיכותיות של ריקליס כמו "עץ לימון", "הכלה הסורית", ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".

צפו בטריילר של "לקרוא את לוליטה בטהרן":

סיפור של התנגדות תרבותית באיראן

באיראן שלאחר המהפכה האסלאמית, בתקופה של דיכוי והגבלות חמורות, אזאר נאפיסי (גולשיפטה פרהאני), פרופסורית לספרות אנגלית נועזת, מסרבת להיכנע לצנזורה התרבותית. בכל יום חמישי בבוקר, היא מכנסת בחשאי שבע מתלמידותיה המסורות ביותר לקרוא ולדון ביצירות מערביות אסורות.

בתחילה, התלמידות חשות אי-נוחות וחששות. אך עם הזמן, ובאמצעות הורדת החיג'אב במפגשים, הן מתחילות להתחבר לא רק ליצירות הספרותיות אלא גם זו לזו. סיפורן האישי של הנשים משתלב עם הספרים שהן קוראות בתשוקה הולכת וגוברת – "גטסבי הגדול", "דייזי מילר" ו"לוליטה".

מקלט של חופש במציאות מדכאת

בזמן שמשמרות המהפכה פושטות על מוקדי תרבות והתנגדות, וקנאים דתיים משתלטים על מוסדות החשיבה החופשית, קבוצת הנשים של אזאר יוצרת מעין מקלט של חופש, חלומות ותקוות. הסרט עוקב אחר המאבק של נשים אלה להביע את עצמן ולהתנגד למשטר המדכא, על אף הסכנות והקשיים.

דרך מפגשי הקריאה, הצופים נחשפים לא רק לסיפור ההישרדות של אזאר ותלמידותיה, אלא גם לסיפוריהן האישיים – התמודדותן עם מערכות יחסים, בגידות, נאמנויות ותקוות לעתיד טוב יותר. המפגשים הופכים למרחב בטוח עבורן, מקום בו הן יכולות להיות הן עצמן, ללא מסכות.

אנסמבל שחקניות מרשים

אחד מנכסי הסרט העיקריים הוא האנסמבל הנשי רב העוצמה:

גולשיפטה פרהאני בתפקיד אזאר נאפיסי – החלה את דרכה ב"עץ האגס" וכיכבה ב"על אלי" של אסגר פרהאדי. בהוליווד השתתפה ב"גוף השקרים" לצד דיקפריו וקרואו, וכן ב"שודדי הקריביים", "פטרסון", ו"חילוץ". זהו הסרט הראשון מאז עזבה את איראן בו היא מדברת פרסית.

זאר אמיר בתפקיד סאנאז – שחקנית איראנית-צרפתייה שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן על תפקידה ב"עכביש קדוש". הופיעה גם ב"טהראן טאבו" ו"מחר אנחנו חופשיים".

מינה קבאני בתפקיד נסרין – אחייניתו של הבמאי עלי ראפי, בוגרת אוניברסיטת האמנויות הדרמטיות בטהראן. ב-2013 גילמה את התפקיד הראשי ב"שושנה אדומה", סרט שהוביל לגלותה מאיראן.

ריטה בתפקיד נזהאת – זמרת ושחקנית ילידת איראן המוכרת כ"מלכת הפופ של ישראל". כיכבה במחזות זמר כמו "שיקגו" ו"גברתי הנאווה", ובסדרה "מלכות". ב-2010 הוציאה אלבום בפרסית, "השמחות שלי".

הספרות ככלי למרד וגילוי עצמי

מה שמייחד את הסרט הוא האופן בו הוא מציג את הספרות – לא רק כמקלט מהמציאות הקשה, אלא כצורה של מרד אקטיבי. בעוד שהמשטר מנסה להכתיב לנשים כיצד לחשוב, להרגיש ולהתנהג, הספרות פותחת בפניהן עולם שלם של אפשרויות ומחשבות אחרות.

ריקליס מצליח לתפוס באופן מדויק את הדינמיקה המיוחדת שנוצרת בין הנשים – כיצד הדיונים על דמויות ספרותיות הופכים למראה שדרכה הן בוחנות את חייהן שלהן. "לוליטה" של נבוקוב, "גטסבי הגדול" של פיצג'רלד ו"דייזי מילר" של ג'יימס אינם רק טקסטים נשגבים, אלא כלים שדרכם הנשים מבינות את עצמן ואת המציאות שלהן.

הסרט מראה כיצד, אט אט, הנשים מאמצות את האומץ של הדמויות עליהן הן קוראות, ומתחילות לקחת סיכונים בחייהן האישיים. בתוך החדר הסגור, במפגשים החשאיים, הן מצליחות ליצור מציאות אלטרנטיבית שבה הן חופשיות באמת.

הפקה קולנועית מרשימה

"לקרוא את לוליטה בטהרן" היא הפקה משותפת ישראלית-איטלקית מרשימה. צילומיה המרהיבים של הלן לוברט (AFC), שעבדה בעבר על סרטים כמו "אלינור הגדולה" עם סקרלט ג'והנסון, "הבת האבודה" של מגי ג'ילנהול, ו"פינה" של וים ונדרס, מעניקים לסרט איכות ויזואלית יוצאת דופן.

זהו הסרט הראשון של ריקליס שצולם כולו באיטליה, באתרים המדמים את טהרן של שנות ה-80 וה-90. העריכה של אריק להב-ליבוביץ והמוזיקה המקורית של יונתן ריקליס משלימים את החוויה הקולנועית העשירה.

פסקול מרגש עם לירז צ'רכי

בפסקול הסרט משולבים שירים בפרסית מתוך אלבומה המוערך של לירז צ׳רכי – "Roya", פרויקט שנולד בנסיבות דרמטיות ויוצאות דופן. האלבום הוקלט בשיתוף פעולה סודי עם מוזיקאים איראניים שהגיעו במבצע חשאי לאיסטנבול, במיוחד לטובת ההקלטות. המפגש המוזיקלי הנדיר הזה מהדהד את המסרים העמוקים של הסרט על גשרים תרבותיים וכוחה המשחרר של האמנות אל מול משטרים מדכאים.

שילוב זה של מוזיקה פרסית-ישראלית מעניק לסרט עומק נוסף, מחזק את האותנטיות של חווית הצפייה ומדגיש את המסר האוניברסלי של היצירה – אמנות כגשר בין תרבויות ואנשים, גם בעתות של מתח פוליטי. הצלילים המהפנטים של צ'רכי ושותפיה האיראנים מלווים את רגעי המפתח בסרט ויוצרים ביחד עם המוסיקה המקורית המשובחת של יונתן ריקליס פס קול עוצמתי שנשאר עם הצופה זמן רב אחרי סיום הסרט.

מסר אוניברסלי של תקווה

ערן ריקליס, עם הסרט ה-14 שלו, מוכיח שוב כי הוא אחד מהבמאים החשובים בקולנוע הישראלי והבינלאומי. "לקרוא את לוליטה בטהרן" הוא יצירה בשלה של במאי בשיא כוחו, המציגה את מורכבותה של התנגדות אינטלקטואלית ואת כוחה של אמנות כמקלט וכמקור לתקווה.

כדבריו של ריקליס עצמו, הסרט הוא "רכבת הרים של חרדה ופחד, אך מעל לכל של תקווה ואהבה, המדגישים את החיפוש אחר וודאות בעולם לא חסר וודאות ובטחון." הנשים בסיפור "נלחמות בבדידותן כשהן עומדות בפני סדרי עדיפויות, קבלת החלטות והתמודדות עם תוצאות קריטיות לחייהן ולחיי הסובבים אותן."

"לקרוא את לוליטה בטהרן" יעלה למסכי בתי הקולנוע ברחבי הארץ החל מה-15 במאי, בהפצת סרטי יונייטד קינג. בימים אלה, כאשר העולם מתמודד עם אתגרים של חופש ביטוי וזכויות אדם במקומות רבים, הסרט של ריקליס מספק תזכורת חשובה לכוחה של התרבות כמגן מפני עריצות וכמצפן מוסרי.