מחקר חדש שנערך על ידי פרופ' שלווה וייל מבית הספר לחינוך ע"ש סימור פוקס באוניברסיטה העברית חושף כי מסורות הפורים הייחודיות של קהילת יהודי קוצ'ין, ובעיקר השימוש בבובות גדולות (Effigies) כסמלים של התנגדות והיפוך חברתי, נעלמו בעקבות הגירתם לישראל.

המחקר, שהתפרסם בכתב העת Journal of Modern Jewish Studies, סוקר את התפתחות מסורת זו מהמאה השש-עשרה תחת השלטון הפורטוגזי ועד להשתלבותה בתרבות היהודית הישראלית המודרנית.

מסורת עתיקה שנמוגה

יהדות קוצ'ין, שמנתה בשיאה לא יותר מ-2,400 נפשות בשנת 1948, חיה במשך מאות שנים בשלום עם שכנותיה ההינדיות, הנוצריות והמוסלמיות. על אף שהקהילה כמעט ולא חוותה גילויי אנטישמיות, חגיגות הפורים שלה התאפיינו בהיפוך תפקידים שנועדו לאתגר את ההיררכיות החברתיות של מעמד, דת ומגדר. הביטוי הבולט לכך היה בניית והשמדת בובות גדולות שייצגו יריבים, טקס שהיה חלק מהותי מזהותם הקהילתית.

העלייה לישראל והיעלמות המסורת

עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, רוב יהודי קוצ'ין עלו ארצה עד 1954, והותירו מאחוריהם רק קבוצה קטנה של יהודים שנותרו בקרלה, הודו. כיום, הקהילה היהודית הקוצ'ינית בהודו כמעט ואינה קיימת עוד, ורחובות Jew Town במטנצ'רי ובפורט קוצ'ין אינם עדים עוד למצעד דמותו של המן. בתי הכנסת המקומיים מתקיימים בעיקר בזכות ביקורי תיירים יהודים, והמסורות העתיקות נמוגו מהמרחב הציבורי.

לעומת זאת, בישראל, שם מתגוררים כיום כ-15,000 צאצאים של יהודי קוצ'ין, חגיגות הפורים עברו התאמה למסורת היהודית העולמית. ילדים מתחפשים לדמויות מהתרבות המערבית, משתתפים במסיבות בית ספריות ומחליפים משלוחי מנות. יהודים שומרי מצוות ממשיכים לקרוא את מגילת אסתר ולקיים סעודות חגיגיות, תוך שילוב של אלמנטים מהמורשת הקוצ'ינית בתוך המנהגים היהודיים המרכזיים.

יהודי שעלו מקוצ'ין לישוב מסילת ציון מצביעים בשנת 1955 (פריץ כהן, לע"ם)

מורשת חיה אך משתנה

פרופ' וייל, שתקבל השנה את עיטור "יקיר ירושלים" כהוקרה על מחקריה בתחום האתניות והמגדר, מדגישה במחקרה את השינוי שעברה יהדות קוצ'ין מזהות קהילתית מקומית לזהות יהודית גלובלית. "הבובה, שהייתה בעבר סמל להתנגדות ולכוח קהילתי, נעלמה יחד עם נוכחותם הפיזית של יהודי קוצ'ין בהודו. אך מורשתם ממשיכה להתקיים בישראל ובתפוצות, גם אם בצורה שונה ומשתלבת."