לרגל יציאת הסרט החדש "סודה", בכיכובה של נטע שפיגלמן, היא משוחחת עם סרוגים בראיון מיוחד על הסרט, שעוסק בזיכרון השואה דווקא בארץ ישראל. בראשית הריאיון, ביקשנו לברר איתה איך זה לעבוד בפעם השלישית עם אותו במאי.

לפני שמונה שנים, כשהבמאי ארז תדמור צפה בסרט "נדיה – שם זמני", הוא ידע שמצא את השחקנית המושלמת לגלם את דמות סבתו בסרט שכתב. הוא העביר את התסריט של "סודה" לנטע שפיגלמן והבטיח לה את התפקיד. בשנים שחלפו מאז, הם שיתפו פעולה ב"בחורים טובים", היא הקימה משפחה, ועכשיו, עם צאת הסרט, שפיגלמן לא רק מספרת על המסע המיוחד שעברה עם הדמות, אלא גם חושפת בריאיון ל'סרוגים' את תוכניותיה להפוך את הסרט למחזה תיאטרון.

איך התפתח הקשר בינך לבין ארז תדמור (הבמאי) במהלך השנים?

ארז ראה אותי בסרט "נדיה – שם זמני" ואז אמר לי ישר שהוא רוצה שאני אשחק את סבתא שלו בסרט. בעקבות השיחה הזאת, התחברנו ומאז יצא לנו לעשות הרבה פרויקטים ביחד. השתתפתי ב"בחורים טובים 1" וב"בחורים טובים 2". הוא נתן לי לקרוא דראפטים (טיוטות) של התסריט של "סודה" לאורך הדרך, ויכולתי לראות את השינויים שקורים לתסריט לאורך השנים. מן הסתם יש שכתובים והעמקה בכל מיני דמויות. כל השנים האלה הרגשתי שאיפשהו ידעתי מה קורה עם הפרויקט, אבל זה תמיד מפתיע לקבל את השיחה הזאת – "טוב, מתחילים צילומים בתאריך הזה והזה, מתחילים חזרות" ולדעת שזה באמת באמת קורה.

איך התייחסת להבטחה של ארז בזמנו?

האמת, לצערי כשחקנית, למדתי שאין מה להתייחס להבטחות האלה. כי גם אם במאי מאוד רוצה מישהי, אז עד שהוא מקבל כסף יכול להיות שהמפיק פתאום רוצה משהו אחר וצריך להתפשר, או פתאום מופיעה שחקנית חדשה שעכשיו היא בדיוק הדבר הכי חם, או פתאום היא נראית יותר מתאימה. יצירה זה דבר נורא דינמי ואנשים זה דבר נורא דינמי. זה מאוד החמיא לי אבל ידעתי שיכולה להיות פה אכזבה, זה לא בטוח, לא חתמנו על שום דבר.

 

(נטע שפיגלמן וליאור רז, קרדיט: ורד אדיר)

הדמות של גיטה מבוססת על סבתו של ארז, איך התכוננת לתפקיד?

קודם כל תחקרתי את אמא שלו. דיברתי איתה ורציתי לשמוע ממנה כמה שיותר על אמא שלה, ולראות מה אני יכולה להכניס לדמות ומה אולי פחות רלוונטי לסיפור. נורא חשוב לי להתבסס על האמת. אחר כך עושים עבודת תחקיר גם על התקופה וגם על התופעה, כי הדמות שלי, גיטה, שרויה בדיכאון והיא גם נכה. צריך להבין איך פיזית לעשות את הצליעה הזאת ולהסתובב עם מקל על הסט, ולהקפיד כל הזמן שזה יהיה שם. וגם נפשית להבין למה היא בדיכאון – היא שורדת שואה, וכל המשפחה שלה איננה ויש המון סיבות, אבל צריך להיות נורא ספציפית ולנסות להבין באמת את הנפש שלה. זאת עבודה עמוקה.

תוכלי לספר על סצנה מהסרט שהייתה מאתגרת במיוחד עבורך?

יש לנו סצנה, אחרי שהיחסים שלנו במשבר עמוק – אני לא אכנס לפרטים כי חבל, צריך לראות את הסרט – שהיא סצנת אהבה. מה שעשינו שם, מה שהיה כשחקנית מאוד הקל עליי, זה ממש להבין איך כל תנועה בסצנה, למרות שכאילו אין שם מילים – אני יודעת מה אני אומרת לו ומה הוא עונה לי, ומה כל מגע וכל גישוש וכל היענות או רתיעה או עדינות מבטאת ואומרת. זאת סצנה שאני מאוד אוהבת אותה כי יש בה סאב–טקסט מקסים של זוג של המון המון שנים שכבר התרחק נורא, ופתאום מוצא איזה דרך חדשה אחד אל השנייה, כמעט כמו שני נערים שניגשים אחד לשנייה בפעם הראשונה.

(עם הבמאי ארז תדמור, מתוך הצילומים לסרט "בחורים טובים", באדיבות המצולמים)

עבדת עם ארז תדמור כבר ב"בחורים טובים 1" ועכשיו "סודה", איך זה לעבוד שוב ושוב עם אותו במאי?

זאת זכות לעבוד עם אותו במאי, כי אז כבר מפתחים איזושהי שפה. ארז הוא במאי שמאוד נותן לשחקנים שלו להתבטא, אם זה בשלב החזרות, להוסיף טקסטים או לשנות טקסטים קצת. להכניס למשל ב"בחורים טובים" את ההומור הפרטי שלי. הוא מהבחינה הזאת מאוד כיף לעבוד איתו. הוא גם הרבה פעמים עובד עם אותם שחקנים שוב ושוב, גם עם רועי אסף הוא עבד בהרבה פרויקטים. יש משהו בארז שמחפש להקה, להקת שחקנים. ואני, בגלל שאני משחקת המון שנים בתיאטרון, מאוד אוהבת את ההרגשה הזאת, כי בתיאטרון יש להקה ואתה משחק הרבה פעמים עם אותם אנשים בדמויות אחרות לגמרי ואתה כל פעם מקבל אותם מכיוון אחר.

את כבר כמעט 20 שנה בתיאטרון גשר, מה היה התפקיד הכי משמעותי בשבילך?

אני חושבת ש"פופצ'ה" ב"יאקיש ופופצ'ה" של חנוך לוין. הצגה שעלתה ב-2006 אם אני לא טועה, ורצה עד עצם היום הזה. זה התפקיד השני שעשיתי בגשר כשחקנית מתחילה. ביים את ההצגה יבגני אריה זכרונו לברכה, שהיה המאסטר, המנהל האומנותי והמקים של תיאטרון גשר. כשרק התחלתי בגיל 23, עברתי בתפקיד הזה הכל. כשהתחלתי אותו הייתי בן אדם אחד והיום אני בן אדם אחר. היו לי שלושה פרטנרים שונים, שלושה יקישים שונים לאורך השנים. זה תפקיד חיי, זה התפקיד שגילמתי אותו הכי הרבה זמן ועברתי איתו הכי הרבה תהפוכות. זכיתי עליו בפרס כשזה יצא, אז נראה לי שזה היה התפקיד הכי חזק מבחינתי.

מה הוביל אותך לכתוב ולביים את המחזה "איך ג'ירפה ישנה"?

בעצם התחיל כשכתבתי שיר ילדים על ג'ירפה וקרנף שנפגשים ביום מיוחד ליד האגם בסוואנה באפריקה. בגלל ליקוי חמה והירח שמכסה את השמש, השעות מתבלבלות והם מגיעים באותו זמן לאגם ומתאהבים. כשהם מתקרבים, הם קולטים כמה הם שונים – היא נורא גבוהה, הוא מגיע לה לברכיים. כתבתי את זה מתוך חוויה של אהבה לא ממומשת. ממש מתוך כאב לב כתבתי את השיר הזה והוא הלך איתי. באיזשהו רגע הבנתי שאני רוצה להפוך אותו להצגה. לפני שנה פתאום הבנתי שהגיע הרגע להצגה הזאת ושאני לא צריכה לשחק בה, אני יכולה לביים אותה. התיאטרון שגדלתי בו כשחקנית הסכים לטפח אותי גם כבימאית.

(מתוך הצילומים לסרט סודה, באדיבות המצולמים)

איך הקהל הגיב להצגה?

הבת שלי ראתה את ההצגה כבר מעל 15 פעם אני חושבת, והילדים צועקים לטלי את התשובות, והאמהות אחר כך באות אליי עם עיניים מלאות דמעות, כי זה מאוד מרגש – הסיפור הזה של אהבה שמתגברת על ההבדלים. אני חושבת שהיום כולנו כואבים את ההבדלים שיש בינינו, וכמה זה יכול להיות כואב כשאנחנו לא מבינים אחד את השני. ההורים מתרגשים כי אני כתבתי את זה לא כאמא ולא רק איך הילדים יקבלו את זה, אלא מתוך משהו שכאב לי.

האם יש לך תוכניות להפוך את "סודה" למחזה?

כן, כבר בצילומים על הסט הבנתי שזה יכול להיות מחזה מצוין עם שינויים כמובן שיתאימו את זה לתיאטרון. ניגשתי לארז תדמור ולשלמה אפרתי, הכותבים של התסריט, ואמרתי להם "תשמעו, אם אתם נותנים לי אישור אני עושה מזה מחזה". לשמחתי הם היו נורא נדיבים והסכימו. המחזה כרגע בשלבים מאוד מתקדמים של עיבוד, ויש תיאטרון שמתעניין במחזה.

למה חשוב לך להפוך את "סודה" לגרסת במה?

יש משהו בסיפור הזה שהבמה יכולה מאוד להחמיא לו. קודם כל העובדה שזה תקופתי ושזה מדבר על עולם שכבר איננו, זה מאוד נכון לתיאטרון. התיאטרון הרבה פעמים יכול להביא דברים רחוקים מהמציאות היומיומית שלנו. בטלוויזיה ובקולנוע אנחנו הרבה פעמים רגילים לראות את היומיום שלנו, אבל בתיאטרון אנחנו מסכימים לראות עולמות רחוקים או אחרים. יש משהו בתקופה ובסיפור ובעובדה שהדמויות האלה הם עולים חדשים ממדינה אחרת, והסיפור אהבה הגדול מהחיים הזה שקורה שם, שבעיניי הוא מאוד נכון לתיאטרון.

איך את רואה את ההבדל בין גיטה על המסך לבין גיטה שתהיה על הבמה?

קודם כל לא מובן מאליו שאני אגלם את הדמות הזאת. גילמתי אותה בקולנוע, אבל ממש לא בטוח שאני אגלם אותה בתיאטרון. אני מאוד סקרנית לראות, אם זאת לא תהיה אני, מה השחקנית תעשה מזה. זה הקטע במשחק שכל פעם השחקן יוצק לתוך הדמות את עצמו. אין את הדמות, יש את השחקן ואת הפרשנות שלו לתפקיד.

(טלי אוסדצ'י ב'איך ג'ירפה ישנה', צילום: ישעיה פיינברג)

עם כל הניסיון שצברת בקולנוע ובתיאטרון, לאן את רוצה לקחת את הקריירה שלך מכאן?

הייתי רוצה להמשיך לשחק, אני מאוד אוהבת לשחק. וחוץ מהמשחק לכתוב, לביים בתיאטרון, ליצור יצירות עצמאיות על החיים הביוגרפיים שלי. יש לי המון תוכניות והמון דברים שאני מבשלת כרגע. אני מרגישה שגם בעקבות זה שהפכתי להיות אמא וגם בעקבות המלחמה, לא רק אני אלא הרבה אנשים מרגישים שצריך ללכת על כל הקופה, לא לחכות, לא לוותר, פשוט ללכת על זה, כי החיים יכולים להשתנות ברגע.