בתקופה שבה הקולנוע הישראלי חוזר לחקור את שורשיו ההיסטוריים, כפי שניתן לראות ב"הטבעת" של אדיר מילר ו"הנכס" של דנה מודן, מצטרף "סודה" למגמה זו עם מבט רגיש על שנות ה-50. תדמור, שמגיע היישר מההצלחה של "בחורים טובים 2" מביא הפעם סיפור אישי המבוסס על היסטוריה משפחתית.

עברה של אווה כקאפו מאיימת על אהבתם

במרכז הסרט עומדים אווה (רותם סלע), תופרת יפהפייה שמגיעה עם בתה לשכונת פועלים בשנת 1954, ושלום גוטליב (ליאור רז), מנהיג פרטיזנים לשעבר שכיום מנהל את מפעל הסודה המקומי. בעוד השניים נמשכים זה לזו, שמועה מטלטלת על עברה של אווה כקאפו מאיימת לא רק על אהבתם, אלא על היציבות השברירית של השכונה כולה. שלום מוצא את עצמו קרוע בין הלב שנמשך לאווה לבין חובתו המוסרית כלפי חבריו הניצולים.

הצילום המרהיב של בועז יהונתן יעקב מצליח ללכוד את היופי והכאב של התקופה, כשהוא מנצל את נופי הכנרת ליצירת אווירה קולנועית עוצרת נשימה. העיצוב האמנותי של איתן לוי ועיצוב התלבושות של קרן אייל מלמד מצליחים להעביר את הצופה בצורה משכנעת לישראל של שנות ה-50.

ליאור רז, המוכר לצופים מ"פאודה", ורותם סלע, שכבר הוכיחה את יכולותיה הדרמטיות ב"להיות איתה" וב"אוטונומיות", יוצרים כימיה משכנעת על המסך. לצידם בולט זוהר שטראוס, שכבר שיתף פעולה עם תדמור ב"הבן של אלוהים", כחלק מצוות שחקנים מיומן.

בדיוק מה שהקולנוע הישראלי זקוק לו – סרטים מקצועיים

אף שהסרט אינו מתעלה לגבהים של יצירות קודמות של תדמור כמו "בשורות טובות" או "ארץ פצועה", הוא בהחלט מוסיף נדבך מעניין לפילמוגרפיה העשירה שלו. המתח הדרמטי נשמר היטב לאורך כל 96 הדקות, כשהסרט מתעקש שלא לספק תשובות חד–משמעיות לגבי אמיתות השמועות על אווה.

תדמור מצליח להרים הפקה תקופתית מרשימה שמוכיחה שוב את יכולתו כיוצר מגוון. "סודה" אמנם לא יזכר כפסגת יצירתו, אבל הוא מספק חוויה קולנועית מהוקצעת שמזכירה לנו כמה חשוב לספר גם סיפורים "קטנים" בתוך ההיסטוריה הגדולה של המדינה.

(קרדיט: ורד אדיר, "באדיבות סרטי יונייטד קינג")

למרות שהסרט אולי לא משאיר חותם עמוק כמו חלק מיצירותיו הקודמות של תדמור, הוא מדגים היטב את מה שהקולנוע הישראלי העכשווי זקוק לו – סרטים מקצועיים, מהוקצעים ומרגשים שמצליחים לשלב בין איכות קולנועית גבוהה לבין נגישות לקהל הרחב.