ביקורת סרט: "עיד" – כשהמדבר מספר סיפור אחר

לראשונה בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, במאי בדואי מביא את סיפורה של החברה הבדואית למסך הגדול. בעוד שבעבר נעשו סרטים על החברה הבדואית כמו "שרקייה" של עמי ליבנה ו"סופת חול" של עילית זקצר, "עיד" מציע מבט מבפנים, גם אם לא תמיד מושלם.

במרכז הסרט עומד עיד (שאדי מרעי), צעיר בדואי מרהט העובד באתר בנייה אך חולם להיות יוצר תיאטרון. מתחת לפני השטח, הוא מסתיר כאב עמוק של פגיעה מינית מעברו, טראומה שמעצבת את יחסו למציאות סביבו. בעוד הוריו מתכננים להשיא אותו במסגרת "בדל" – הסדר של נישואי חליפין שבו הוא ואחותו מתחתנים עם זוג אחים ממשפחה אחרת – עיד מוצא מפלט בשיחות סקייפ עם דוניא, שחקנית ערבייה נשואה החיה בפריז. דרך השיחות האלה הוא מתחיל לכתוב מחזה המבוסס על חייו, תוך שהוא נקרע בין החלום האמנותי לבין המציאות המורכבת של חייו.

יוסף אבו מדיעם, בשיתוף עם התסריטאי יובל אהרוני, בונה דרמה שמנסה לגעת בנושאים רגישים בחברה הבדואית. אבל בעוד שהסרט מצליח ברגעים רבים, הוא גם סובל מכמה חולשות בולטות. המונולוגים של עיד, במיוחד כשהוא נותן קטעים מהמחזה שלו, לעתים מרגישים תיאטרליים מדי ומוציאים את הצופה מהאשליה הקולנועית. הקצב האיטי של הסרט, למרות שהוא מתאים לסיפור, עלול להרתיע חלק מהצופים.

הצילום המרהיב של עידן ששון אינו משמש רק כרקע דקורטיבי, אלא הופך לדמות בפני עצמה. המצלמה מתעכבת על נופי המדבר באופן שמשקף את המתח בין היופי לבין הבדידות, בין המרחב האינסופי לבין הכליאה הנפשית של הדמויות. הקצב האיטי של הסרט, שעשוי להיתפס כמאתגר בתחילה, מתברר כהחלטה אמנותית מבריקה המאפשרת לצופים לשקוע לתוך עולמו הפנימי של עיד.

שאדי מרעי מ"בית לחם ופאודה", שזכה בפרס אופיר על תפקידו, מוביל צוות שחקנים מוכשר הכולל את הישאם סלימאן מ"פאודה", אשרף ברהום מ"מנאייכ", אנג'אם חליל מ"בני ערובה" וענת חדיד מ"פאודה".

הזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים מעידה על הפוטנציאל הגלום בסרט. אבו מדיעם, בתמיכת צוות ההפקה של שלומי אלקבץ, אלעד פלג, גלית כחלון וחגי ארד, מצליח להביא קול חדש לקולנוע הישראלי. הוא לא מפחד לדבר על נושאים קשים כמו פגיעה מינית או המגבלות שהחברה המסורתית מטילה על צעיריה, אך עושה זאת בלי להתנשא או לשפוט.

למרות חולשותיו המעטות, "עיד" הוא הרבה יותר מסתם עוד סרט ישראלי – זוהי יצירה קולנועית מרגשת שמצליחה לגעת בנקודות הכי רגישות של החברה הישראלית מבלי לאבד את האנושיות והחמלה שבבסיסה. אבו מדיעם מוכיח שאפשר לספר סיפור ביקורתי ונוקב, ועדיין לשמור על רגישות ואהבה כלפי הדמויות והתרבות שמהן הוא צמח. זהו סרט שמזכיר לנו שלפעמים דווקא הקולות השקטים ביותר, אלה שמגיעים מהשוליים, הם שצריכים להישמע בקול הכי רם.