הצורך שאשת אדם תתאים להיות לו לחברה, נובע מהתורה בפשט שכתוב: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". וכך פירש הרד"ק: "לא טוב שיהיה לבדו בלא חברה, כי אין לאדם חברה עם הבהמות והחיות והעופות וכו".
גם חז"ל הכירו בפן הזה, אנו רואים מהתורה כי המצורע שנמצא בהסגר אסור באשתו, אך אינו יוצא מחוץ למחנה ואולם, המצורע המוחלט מותר באשתו, אך יוצא מחוץ למחנה כל זאת בשל הצורך בחברה. על רקע זה, דנה הגמרא במסכת 'מועד קטן' אם "צוותא דעלמא עדיף ליה" לאדם – להיות בחברת אנשים בתוך מחנה ישראל אך אסור באשתו, עדיף? או שמא "צוותא דאשתו עדיפא ליה" – להיות מותר באשתו אך להתגורר מחוץ לג' מחנות. והגם שבוודאי כוונת הגמרא לכך שיהיה האדם מותר ביחסי אישות עם אשתו, כינויה את חברת אשתו בביטוי "צוותא דאשתו" רומז גם על מילוי צורך לחֶברה. שהרי כך היא המשמעות הפשוטה של הביטוי "צוותא", וכפירוש רש"י במסכת ביצה "דרך מגדלי יונים להניח בריכה ראשונה (מחזור לידה ראשון של גוזלים) של כל שנה להיות צוות לאימה".
לאור זה, קשה: הסוגיה במסכת 'כתובות' מזכירה מעלות הנחוצות באשה: "אין אישה אלא ליופי. אין אישה אלא לבנים". מדוע אם כן אין הגמרא מזכירה: "אין אישה אלא לצוותא" – כך נבין שצריך שתהיה גם "כימיה" בין בני הזוג, ושתימצא שפה משותפת, שהן הבסיס ליחסי חברות?
אך לפני שנשיב על שאלה זו, נפתח ביחס שבין שתי המעלות שהגמרא כן הזכירה. האם הן שקולות? בפרשת כי תצא ישנם שני פרשיות סמוכות: "כי ראית בשביה, אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה", ומיד לאחריה יש את פרשת "בן סורר ומורה" ונדמה, כי האיום אשר ראינו בהתגשמותו בסיפור אבשלום בן מעכה – אשתו יפת התואר של דוד המלך שהלוקח אישה יפת תואר, סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, יש בו כדי ללמד שהן אינן שקולות. מפני שהפגיעה בבנים זו מכה גדולה ואנושה, שאין בכוחה של ההתענגות של אדם על יופייה של אשתו כדי להאפיל עליה.
עד כמה מרכזית צריכה להיות ההתאמה של אישה לבנים, בבחירת האדם את בת זוגו, ניתן לראות במקום נוסף. במסכת סוטה נכתב: "אמר ר' יוחנן: "כל הנושא אישה לשם שמים, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה". הגמרא מסבירה שדבר זה נלמד מכלב בו יפונה שנשא את מרים אחות משה. אך מדוע נחשבים הנישואים בין כלב למרים כנישואים 'לשם שמים'? רש"י פותח ומבאר "כגון זו שהייתה חולה". היינו מצפים שימשיך ויפרט כמה מחלתה פגעה ביופייה ובהופעתה, כך שאף אחד לא רצה לשאתה, וכלב, לשם שמים, וממניע של חסד, נשאה, (ואכן מתואר שם בגמרא כיצד התייפתה מרים בעקבות נישואיה לכלב עד שהיו מתקנאים ביופייה). אך לא כך פירש רש"י! אלא פירש: "ונשאה לשם שמים – שבדק באחיה אהרן ומשה, וראה אותם צדיקים, ורוב בנים דומין לאחי האם". הרי שנישואין לשם שמים מעמידים במרכז הבחירה של בת הזוג את התאמתה לבנים יראי ה', כאמור.
המהרש"א בסוף מסכת תענית מבאר, שתכונת היופי מייצגת את הערב, ואילו ההתאמה לבנים – את הטוב. הקיטלוג הזה מדבר בעד עצמו בסדר חשיבות הדברים. ואכן, המשנה בתענית שם (בניגוד לברייתא) מביאה רק את דברי המחוללות בכרמים הקוראות "למשוך ולברור את הטוב": "אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל".
ונחזור לשאלה שנותרה פתוחה: מדוע לא הזכירה הגמרא "אין אישה אלא לצוותא"? אולי רוצה הגמרא ללמד אותנו יסוד: כאשר אדם בא לבחור את המתאימה לו לאשה, הוא חייב להקדים ולברר עובדות הניתנות למדידה בכלים אשר אינם תלויים ברגש, גם אם הם לא תמיד אובייקטיביים (כמו יופי). ההתאמה בתחומים הללו יכולה לנבא על התמדת המשיכה ההדדית לאורך ימים. התחושה הטובה, הנעימות החברתית, הן נגזרות של עולם רגשי. הן אמנם דברים נחוצים וחשובים, אך הן נמצאות במקום אחר לעומת המעלות, אותן שהזכירה הגמרא – יופי ובנים. גם כאשר הן קיימות, הבטחת התמדתן מותנה בהתאמות שמייצגות הדוגמאות שבגמרא.
==
הרב אליעזר גלינסקי, ר"מ בבית המדרש של המרכז האקדמי לב
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
