לא רק טילים: חיזבאללה טובע בבוץ הכלכלי של עצמו

במשך עשורים, ארגון הטרור חיזבאללה בנה את עצמו כ"מדינה בתוך מדינה". הוא לא היה רק ארגון טרור עם צבא חזק יותר מהצבא הלבנוני, אלא אימפריה כלכלית שחילקה קצבאות, הקימה בנקים משלה (כמו 'אל-קרד אל-חסן') וקנתה את נאמנות האוכלוסייה השיעית בכסף איראני מזומן. אבל היום, כשעשן התקיפות של צה"ל עולה מעל הדאחייה, נחשפת האמת: המגדל הזה נבנה על חול.

כדי להבין את עוצמת המשבר, צריך להבין איך המכונה הזו עבדה. חיזבאללה נסמך על שלושה מקורות הכנסה עיקריים, ושלושתם נמצאים כעת בקריסה:

הקצבה האיראנית: איראן העבירה לארגון כ-700-800 מיליון דולר בשנה. אבל איראן בעצמה כורעת תחת סנקציות, והיכולת שלה להטיס מזוודות מזומנים לביירות הצטמצמה דרמטית בשל הלחץ הצבאי על נמלי התעופה והים. כשחמינאי צריך לבחור בין הלחם של האזרח בטהרן לבין המשכורת של לוחם חיזבאללה בבינת ג'בייל – הלוחם הוא הראשון להיפגע.

הלבנת הון וסמים: רשתות הקוקאין והלבנת ההון של הארגון בדרום אמריקה ובאפריקה ספגו מכות אנושות בשנים האחרונות מצד המודיעין המערבי. הברז הזה, שהזרים מאות מיליוני דולרים "נקיים", הולך ונסגר.

המערכת הבנקאית הפנימית: בנקי המזומנים של חיזבאללה, ששימשו את הקהילה השיעית, הפכו ליעד לגיטימי של צה"ל. כשסניפי הבנק מתפוצצים, לא רק הכסף נעלם – אלא גם האמון של התומך השיעי הממוצע שרואה את חסכונותיו הופכים לאפר.

נסראללה (שכבר מזמן לא איתנו) הותיר אחריו ירושה של תלות מוחלטת בטהרן. היום, בלי מנהיג כריזמטי שינווט את המשבר, חיזבאללה מוצא את עצמו בסיטואציה של "פושט רגל". הלוחמים בשטח, אלו שאמורים לעצור את צה"ל, מגלים שהם לא קיבלו משכורת כבר חודשים. המורל המבצעי לא נשבר רק בגלל הטילים – הוא נשבר כי אין אוכל בבית למשפחה שנמלטה לצפון לבנון.

המשבר הכלכלי יוצר אפקט דומינו חברתי. האוכלוסייה השיעית, שהייתה ה"אדון" של לבנון, הופכת למטרד. כשהמפונים השיעים מגיעים לאזורים נוצריים או סוניים ללא שקל בכיס, הם נתקלים בחומה של איבה. הלבנונים, שראו איך חיזבאללה גורר אותם למלחמה לא להם, מבינים שהארגון כבר לא יכול "לקנות" את שתיקתם. העימותים בין פעילי חיזבאללה לצבא לבנון הם רק קדימון למה שעלול לקרות כשהארגון יאבד את השליטה הסופית ברחוב.

ישראל צריכה להמשיך להכות לא רק במשגרים, אלא גם בכיסים. כל דולר שנמנע מחיזבאללה הוא טיל אחד פחות לכיוון הצפון. הקריסה של הדאחייה היא לא רק פיזית – היא קריסה של תפיסת עולם שחשבה שאפשר לנהל מדינת טרור על חשבון אחרים לנצח. ביום שאחרי, לבנון תצטרך לבנות את עצמה מחדש, והפעם בלי הפטרון האיראני שפשט את הרגל.