שני צירים מרכזיים שזורים בספרו החדש של מיכאל שיינפלד, "החוק למניעת בדידות" (ידיעות ספרים, 2012), הציבורי והאישי.

הצעת חוק חדשה, המבקשת להפעיל לחצים חברתיים-כלכליים על ציבור הרווקים במדינת ישראל של שנת 2020, כדי לעודדם להיכנס למערכות יחסים זוגיות, וכך, להיאבק בהתפוררות התא המשפחתי, מסעירה את רוחו של יונתן פכטר, רווק בן 36. יונתן יוזם מאבק בחוק – וסוחף אחריו את ההמון. בד בבד, המחאה מעצבת מחדש את חייו הפרטיים: יונתן מגלה פרטים ותובנות על עצמו, על בדידתו, על משפחתו – ואף מוצא אהבה.

ואמנם, רק ציר אחד זוכה למעין סגירת מעגל. עם סיום הספר, גורל החוק נותר מעורפל – אולי לנוכח איבוד העניין של יונתן במאבק שהוביל, איבוד עניין לנוכח פרק שנחתם בחייו האישיים. כלומר, אך סיפור בדידותו של הפרט מסוגל להגיע לכדי סיום, לכדי שלמות.

במקביל, זוהי בייצוגו את הפרט ששיינפלד מפגין את כישרונו, את הוורסטיליות שלו, ככותב: לאורך הספר, מובאות תגובות אישיות למאבק – כביכול תגובות שפורסמו באתר המחאה – מבעלי מוצאים שונים ומגוונים, מתומכים ושוללים, רובם ככולם נוגעים בבדידותם האישית.

כמדומה, בבחירתו להשאיר את הציר הכללי פתוח, רומז שיינפלד לאבסורד בבדידות ציבורית. הרעיון סותר את עצמו: הציבור מלכד ומאחד – ואילו הבודד מנותק, יחידי. לא חלק מזוג, לא חלק מקהילה. לאחר הפגנה ראשונה, כושלת, יונתן מהרהר "החוק נועד לעודד את היחד, ואיך נתנגד כיחידים?", ואפשר, שבבסיס החשש עומד המתח המובנה בין הבדידות להתאחדות.

ואף על פי כן. המחאה, התאגדות הבודדים, צוברות תאוצה, הופכות להצלחה מסחררת. ואולי גם התפתחות זו צפויה. כי ברגע שהבודדים מתארגנים, ברגע שחוצים את המחסום הפסיכולוגי המתנגד אפריורית להתלכדותם – הרי שבניגוד לזוג, המביט אחד בשני, הסגור בבועתו הפרטית, הבודדים עומדים זה לצד זה מול האתגר הרובץ לפתחם. פניהם מועדות החוצה, מרצם מושקע במטרה שבאופק הרחוק – ולא בעצמם.

לאמור, הבדידות מאפשרת הרחבת אופקים, מתאימה יותר לראיית המכלול, ראיית המציאות על מורכבותה. הזוג מופנם, הזוג נדרש להתעסקות מתמדת בעצמו. לא בכדי מניח הרי"ד סולוביצ'יק כי הבדידות מהווה חלק בלתי-נפרד מחווית האמונה: כשם מסתו, "איש האמונה הבודד".

מי מסוגל לחוש ולפגוש את השונה, את האחר – האחר המוחלט, האלוהים – אם לא הבודד, הפרט שמבטו מכוון החוצה ולא פנימה? וממילא, העניין בהפרדת בני הזוג בגישתם אל הקודש, בשעת התפילה, נשים מכאן וגברים מכאן: הפנייה לקב"ה דורשת נטרול מערכות היחסים שעלולות להסית את המבט מן האחר המוחלט. הפנייה לקב"ה דורשת בדידות.

היכולת להביט לאחר – יכולת, שלטענתנו, מתעצמת עם תחושת הבדידות – עומדת בבסיס הגותו הדתית של עמנואל לוינס. "הצדק שנעשה לאחר, רעי, מקרב אותי לאלוהים באופן שאין למעלה הימנו" ("חרות קשה"). היחס המוסרי לשונה מתגלה כיחס דתי, משום שהפנייה לאחר מובילה לפנייה לאלוהים. במקביל, עולם המצוות נועד לטפח את המודעות לאחר, נועד להחליש את האגוצנטריות הטבעית לאדם. המצוות המוסריות – בוודאי.

אך הדברים אמורים גם לגבי המצוות הא-מוסריות, הפולחניות: המצוות מכריחות את האדם להגביל את עצמו, לגלות מודעות לשונה, לחיצוני לו – לזולתו, ולבסוף, לאלוהים, לאחר המוחלט: "החוק הריטואלי שביהדות מהווה את המשמעת החמורה המביאה לכלל עשיית הצדק הזה. את פני הזולת יכול להכיר רק מי שידע לכפות כללים חמורים על טבעו שלו" (שם). זוהי תכליתן של המצוות, זוהי ותו לא: "אין מייחסים שום כוח אינטרינסי, עצמותי, לפעולה הריטואלית. אך בלעדיה הנפש לא תוכל להתעלות אל אלוהים" (שם).

הבדידות חיונית. דווקא הבדידות מחזקת את תודעתנו המוסרית, בהסבת תשומת לבנו כלפי חוץ. דווקא הבדידות מחזקת את תודעתנו הדתית, בהסבת תשומת לבנו כלפי האחר המוחלט. הבדידות חיונית – ולכן, טרם התחייבותו למערכת יחסים זוגית, טרם הסבת תשומת ליבו כלפי פנים, על האדם לבחון את עצמו היטב. האם לגם מספיק מבאר הבדידות? האם שאב ממנה מספיק, כדי שתשמש יסוד איתן להתנהגותו האתית והרלגיוזית בהמשך חייו?

ובכן, ניתן להצטרף בלב שלם לחתימת הספר: "וגם הפעם אני מבטיח לא לפחד להיות לבד, אף פעם לא, אף פעם לא לפחד להיות לבד".