האחות השכולה מהאסון: עד היום אף גורם רשמי לא הגיע

יעל קניאל היא אחות של ידידיה פוגל בן 21 מירושלים, שנהרג באסון מירון, שלוש שנים אחרי היא פותחת את התסכול מול התנהלות המדינה, את אי הפקת הלקחים ומספרת על דמותו המאירה של ידידיה.

וכך יעל פותחת "לא הייתה עזרה מהמדינה, עד היום אף גורם רשמי לא בא לספר לנו מה קרה, לא היה מי שדפק בדלת, בשום שלב לא היה מי שפנה לתת מענה נפשי, פיזי, כלכלי, פשוט כלום. ביטוח לאומי התקשרו ואמרו אתם לא זכאים לשום דבר, אפילו לא לטיפולים.

"חברי כנסת לא הסכימו לבוא בלי תקשורת"

המשפחות עומדות בתביעה מול המדינה כמו באסון נחל צופית, כי המדינה אשמה ויש ועדת חקירה שמטילה אחריות ישירות על גורמים ממשלתיים אבל מה שחשוב לנו יותר זה שאסונות אלו לא יחזרו, יש הורה שכתב על בנו ה' יקום דמם, ככה הוא הרגיש"

יעל מוסיפה לתאר פרט מדאיג "במהלך השבעה הגיעו מספר ח"כים אבל היו שלא רצו לבוא כי ביקשנו שהתקשורת לא תלווה אותם והם לא רצו ביקור ללא תיעוד תקשורתי".

"רק לא עוד שבעה"

איך גילתה משפחת פוגל על מות בנם? אביה של יעל ואחיה הגיעו לאבו כביר וניסו לדלות מידע משברי דברים ששמעו שם.

ויעל מספרת "שמעתי באמצע הלילה שהיה אסון במירון ידעתי שידידיה שם, התקשרתי אליו מספר פעמים, הוא לא ענה אבל זה לא חריג. בשש בבוקר התקשרו חברים של ידידיה ואמרו שהם לא מוציאם אותו, התיישבתי במרפסת וחשבתי "רק לא עוד שבעה", איבדנו את אמא שלנו וזה היה יותר מדי בשביל המשפחה"

"באמצע הלילה התחילה טרפת, אבא שלי התקשר לכל מקום, לכל בתי החולים ששמענו שהגיעו לשם פצועים, חברים במירון חיפשו אותו,בכל מקום, פרסמנו את התמונה שלו, גם המשטרה איבדה את הידיים והרגליים, הם התקרשו לברר אם מצאנו אותו. עד שמישהו שגר בבני ברק ומכיר את ידידיה מהטישים אמר לנו תלכו לאבו כביר".

"שום לקח לא נלמד, אף אחד לא זז ממקומו"

"באבו כביר הבלאגן היה פסיכי, קטסטרופה, כמויות של משפחות ואנשים, העלו למחשבים צילומים של גופות והיינו צריכים לעבור על תמונות לראות אם אנחנו מזהים אותו, לא היו מספיק מחשבים לבדוק, וגם המצב הנפשי הקשה לעבור על התמונות האלו, ככה במשך שעות.

לבסוף אבא שלי החליט שהוא חוזר הביתה כי השבת כבר עמדה להכנס, ברגע האחרון הגיעו שוטר ועובד סוציאלי שעזרו לוודא שהוא באמת שם, הם הודיעו לנו שזיהו אותו, ככה באבו כביר קיבלנו את הבשורה, עד היום אף אחד לא בא"

יעל מאשימה "שום לקח לא נלמד, שום אחריות לא נלקחה, אף בעל תפקיד לא זז ממקומו, אין מענה במדינה לאסון אזרחי כמו שלא היה באסון נחל צופית, אסון הכרמל וגם בהרוגי הנובה שמשפחתם עד היום לא קיבלה דפיקה בדלת ולא תמיכה משום גורם רשמי".

"כל שנה אמא שלי אמרה לברך הגומל אחרי מירון בל"ג בעומר"

יעל ומשפחתה נחרצים "צריך תכנית מגירה לאירועים כאלו, להצמיד לכל משפחה עובדת סוציאלית שבודקת מה הצרכים הפיזיים, הכלכליים והנפשיים של כל אחד, המשפחות הקימו לעצמן גורמי עזרה".

ומה קרה שנה אחר כך? יעל מספרת "שנה אחר כך בל"ג בעומר זה לא היה יותר מסודר, המשטרה חסמה את הדרכים, הכל היה בלחץ ובעצבים ומלא פאניקה, לסיים את האירוע כמה שיותר מהר כדי שלא יאשימו אותם בכלום".

ומוסיפה "אין אסטרטגיה או הבנה שכל שנה עולים רבע מיליון איש להר וזה ילך ויגדל וצריך חשיבה לטווח ארוך, איך עושים את זה יותר בטוח, אבא שלי מסר עדויות, קרא את כל הדו"ח בן 300 עמודים, ותכנן תכניות ורעיונות לביצוע עם אחותי שהיא אדריכלית כדי שיהיה בטוח להגיע, זה ברור שצריך לשטח שם הכל"

יעל מספרת "אמא שלי הייתה נוסעת למירון בל"ג בעומר והיא הייתה אומרת: "אני צריכה לברך הגומל שחזרתי משם", זו הייתה התחושה כל שנה שלא בטוח במירון בל"ג בעומר"

ידידיה הוא בן הזקונים במשפחת פוגל, בן 21, למד בישיבת רמת גן, והיה מחובר מאד לחסידות, ידידיה היה מבקר אצל הרבה' מאמשינוב ובחסידויות נוספות.

ויעל מספרת "הרבה' בא לנחם אותנו והוא ישב ובכה בכה בכה. גם הרבנית ממחנובקה הגיעה לנחם ואמרה שהיא הייתה מביטה על ידיה מעזרת נשים ואומרת "איזה יהודי מיוחד".

"ענו, בעל עבודה פנימית, נשמה מיוחדת"

ידידיה היה בחור ענו, בלי אגו, בלי טיפת ציניות, בלי קוצניות, עם רכות וטוהר, נשמה מיוחדת,עוד בחייו משפחתו היתה אומרת לו שהוא מתקן אותם.. ידידיה הקים קבוצת משניות ברמת גן  לילדים כל יום בין מנחה וערבית בהתנדבות, לידידיה היה את שמות הילדים וההורים כדי להתפלל עליהם וגם ביקש מרבנים להתפלל עליהם.

היו לו הרבה חברותות ברמת גן בכל מיני שעות מוזרות, הוא כתב במחברת תרגילים לעבודה פנימית והתבוננות, הייתה לו חבורה של שמירת הלשון, הוא נתן מקום למי שמולו בפשטות, היה עסוק בהפצות והיה מניח תפילין לאנשים".

את הנחת התפילין לקחה המשפחה כפרוייקט, וביום ההולדת של ידידיה פתחה מאות נקודות בכל רחבי הארץ להנחת תפילין לעילוי נשמתו הם קראו למבצע "תניחו רגע" גם על התפילין וגם על הנחת שהייתה לידידיה.

"בשנה הראשונה לאחר הפטירה בל"ג בעומר עשינו מדורה גדולה בקריית משה בירושלים, הרב יהושע שפירא הגיע, והייתה התוועדות מיוחדת, ממש כמו במירון, גם השנה נעשה זאת. בנוסף, הישיבה הוציאה קליפ עם השיר "ממקומך" והבנים של המשפחה שלנו שרים ומנגנים והרב יהושע מצטרף הם צילמו את הקליפ במירון".

יעל מתארת את הקושי "קשה לי להגיע לשם, יש לי התמודדות עם המקום, מצד שני זה אחד המקומות שידידיה הכי אהב בעולם, אבל אני לא מצליחה כרגע לנתק את מירון מהאסון".

יעל מציינת שגם אם לא הגיע שום גורם ולא הייתה שום עזרה מהמדינה עם ישראל כרגיל התגלה בגדולותו "כל השבעה הגיעו אנשים ועזרו ונתנו, ארגונים מכל קצות הקשת הישראלית שהגיעו גם לנחם וגם לראות מה מה אנחנו צריכים, זו הייתה בשבילנו נחמה"