ההלכה מקפידה על "משהו" חמץ – אפילו קצת מאוד. כנראה כשמבערים רוע אי אפשר כמעט הכול אי אפשר בערך – צריך משהו החלטי וטוטאלי. כך גם מצאנו אצל משה רבנו כשרצה להתנתק מהמצריות – הוא ניהל משא ומתן מאוד קשוח והחלטי – "לא תישאר פרסה" – כלום – אין פשרות עם רוע.

גם כשמדבירים בית אי אפשר חצי עבודה – כשמשאירים קצת לא עשינו כלום. גם כשמנתחים גילויים סרטניים צריך להוציא את הכול – אי אפשר להשאיר כלום – גם לא קצת.

כולנו זוכרים ששאול המלך נענש על כך שהשאיר "קצת עמלק". קצת חמלה. קצת "יראתי את העם". אי אפשר לעשות חצי עבודה בעזה ואי אפשר להחיל ולוותר על רצח של ילד בין ארבע עשרה. "ארץ ארץ על תכסי דמם"! "ולא תחניפו את הארץ"… "ולארץ לא יכופר… כי אם בדם שפכו".

חייבים לשנות דחוף את המדיניות המטורללת שכשילדים אויבים זורקים אבנים מבית ספר – במקום לסגור את הבית ספר על האבן הראשונה, בונים חומה להתגונן. עכשיו זה הזמן להוריד את החומות ולצאת להתקפה.

מי בודק ומדווח באלו איזורים ביו"ש יש יותר פיגועים ומה מדיניות ההכלה של המח"ט באותה גיזרה? מה אנחנו עושים כציבור עם התמונות מקלקיליה העכשוויות שמאמנים חיילי נוח'בא פלסטינאים לעשות חלילה 7 באוקטובר נוסף ביהודה ושומרון? מי מתכנן עכשיו – שבמקום שנרתיע או נתמגן נכין מתקפת פתע למחבלי יהודה ושומרון? מתי נשתחרר מהקונספציה המתנשאת הנאיבית והמוטעית שאם יהיה להם מה להפסיד – הם פתאום יהיו חובבי ציון? מתי נפנים ממש הפוך, שאם לא יהיה להם כאן עבודה הם פשוט יברחו? מתי נחזור למושגים הפשוטים של כיבוש וירושת הארץ?

התשובה לכל אלו השאלות היא לא רק שיחות חיזוק והעצמה, דיבורים על הדור המופלא ועל 'אתחלתא דגאולה' ועל כמה התקדמנו; אלא להגיד דברים ברורים, דברים חדשים ומאתגרים ולהגיד אותם עוד ועוד עד שהדברים יישמעו והם יישמעו  כי אנחנו דור נפלא ואנחנו באתחלתא דגאולה ואנחנו חזקים. "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". עד כלותם.

=======

הרב דוד פנדל הוא ראש ישיבת ההסדר 'אפיקי דעת' בשדרות