נכון, חברי כנסת מהימין ומהמרכז גינו את את תוצאות הדיון שקבע כי חבר הכנסת עופר כסיף לא יודח, ועברו כמובן לתקוף את יאיר לפיד על כך שהוא ורוב חברי סיעתו נעדרו מההצבעה. אך אם נצא רגע מהפוזיציה נבין שמעבר למהלך הצהרתי – אין בהדחה הזו כלום ושום דבר.

נתחיל מזה שגם אם נניח והחוק היה עובר, כמובן שבג"ץ היה פוסל אותו וחוץ ממייצג ראווה שני כיצד מערכת המשפט רומסת כל החלטה של הכנסת – לא היה יוצא מזה דבר.

נקודה נוספת היא כמובן העניין המשפטי שבדבר. יאיר לפיד טען היום ובצדק כי מדובר בקשקוש של ליברמן שהרי בג"ץ יפסול את החוק וכסיף ינצל את התקופה הזו, בה הוא יהיה רגוע שהוא ממשיך לכהן כח"כ, לסיבוב הופעות ברחבי העולם נגד מדינת ישראל וטענה לאפרטהייד.

מה שהוא הציע במקום, זו הסרת החסינות של כסיף וכך הוא יאלץ להישפט בבתי משפט על התביעות הפליליות שהוגשו נגדו וממילא הוא יודח אוטומטית. ניתן כמובן להתעמק גם בעניין הזה ולדון עד כמה הוא ריאלי, אך הוא בטוח טוב יותר מהליך ההדחה המאולתר.

הכנסת שלנו רוויה במקרים פופוליסטים שאולי מביאים טראפיק יפה, אך אינם מסייעים במאומה לחיינו כאן בארץ ביום יום. ניסיון ההדחה אולי עשה לנו נעים ונתן לנו תחושת אשליה שמא אנו שולטים קצת במה שקורה במשכן הכנסת בירושלים – אך היה עדיף למנוע אותו בשביל לחסוך מאיתנו השפלה נוספת.

כן, עופר כסיף אמר לא מעט משפטים שיכלו בקלות להיאמר גם מפי שונאי ישראל, וכן, הוא כינה את חיילנו בוגדים – דבר שעורר אצלנו תחושת גועל, אך הדחתו לא היתה מועילה בדבר.