אחרי 51 שנה: נפגשו בוגרי כפר חסידים

באירוע לציון 90 שנה ליסוד כפר חסידים הסמוך לחיפה, נפגשו קומץ תלמידים מבוגרי הכפר, והחליטו לערוך מפגש מחזור של בני כיתתם.

מספר מאיר לברון: "החלטנו כי יש לשחזר את מצבת הכיתה ולערוך מפגש, לא היתה ברשותנו כל רשימת כתובות ואני לקחתי על עצמי את מלאכת האיתור.את ירמיהו לוין בן הספר המיתולוגי של כפר חסידים שמשפחתו היגרה לארה"ב בשנות הששים איתרנו בפלורידה, הוא שלח תמונה משרותו בוייטנאם…

את אפרים זולדן איתרנו בני ג'רזי, גם משפחתו היגרה לארה"ב בשנות הששים אך למדנו כי בנו ובתו כבר עשו עלייה עם משפחתם לצפת ובית שמש. השאר מפוזרים בקיבוץ חפץ חיים. מושב בניה. בית גמליאל, יסוד המעלה,וחלק נותרו בכפר חסידים."

לאחר ימים של טלפונים, מכתבים ואימיילים מקצוות שונים, הצליחו לאתר כעשרים מבני המחזור וביום חמישי קיימו מפגש חברים, כשחלקם פוגשים אחד את השני לראשונה מזה 51 שנה. בערב הוקרנו תמונות מימי הילדות כולל תמונות של צוות המורים.

לקראת מפגש – סמדר

הקול שנשמע מבעד לאפרכסת השאיר אותי פעורת פה.

"שלום סמדר" נאמר בקול בוטח, של אחד שיודע אל מי הוא מתקשר.

אבל אני לא ידעתי מי מדבר עד שמאיר נקב בשמו.

לרגע חשתי מן בלבול …מוזרות …התרגשות…

הלא יאומן מתגשם! קורם עור וגידים!

מוצפת בפתיתי זיכרונות, התחלתי לכתוב כל מה שעלה במוחי הקודח.

מתוך נקודת מבטה של ילדה! כך נראו לי הדברים באותם ימים.

לא אחת ,במהלך שנותיי , יצא לי לשחזר תקופות שונות בחיי.

(כנראה שנוסטלגיה היא חלק בלתי נפרד של אנשים בגיל השלישי!)

ותקופה זו של ביה"ס היסודי, הציפה אותי תמיד בגעגועים עזים!

אין לי הסבר מדוע!

אולי בגלל שאני מתבוננת בנכדיי …ורואה את עצמי כילדה כמותם.

אולי בשל שמחת הנעורים והתום שהיתה אז …חיים ללא דאגות, תמימות של ילדים,

אין צורך לקבל החלטות הרות גורל, על פרנסה ילדים ומשפחה.

הכול נעשה במשובת נעורים ,ללא כוונות זדון.-

"החיים היפים "! – שלנו הילדים,

למרות שלא היו לנו את כל התנאים שיש היום לילדינו , קל וחומר לנכדינו.

והיום כשמועד המפגש הולך וקרב….

פתאום מציפים אותי רגשות אחרים.

קצת חששות ,הרבה דריכות, ציפיה מתוחה,..

תקווה גדולה.. האם יהיו הפתעות? אכזבות? התהייה פתיחות? שיתוף פעולה?.

והעיקר האם הערב יעבור בשלום עם התוכנית שהוכנה למענו?

בל נשכח שיותר מחמישים שנה רובנו לא התראינו. הזמן מעצב את אופיים של האנשים,

ולך תדע איזה סוג אדם יתגלה לנו במפגש. האם ה"שובבים" –שבו ממשובתם?

האם הרציניים בחבורה -"הפשירו קצת"? האם נמצא שפה משותפת?

אני חושבת שבגילינו "המופלג" מותר לנו להיות קצת יותר משוחררים, גם בראש וגם בלב.

לקבל את עצמנו ואת חברינו כמות שהם.!

במפגש עצמו נשא מאיר לברון דברים בחרוזים:

לפני שנים, עשרות במספר בילינו יחדיו את תקופת הינקותא

תקופה של גן, כתה, בני עקיבא והכל עם הרבה תרבותא.

מילדי גן צמחו להם נערות ונערים , הקימו משפחות לתפארה

מאז שדרכם נפרדו לא נפגשו שוב עד לזה המפגש, זה המאורע.

על פני הארץ והעולם התפזרו כולם עד שהפכו כבר לבוגרים

הקימו משפחות, השכילו, ילדים ונכדים ותמיד פינטזו אולי מפגש משותף להרים.

הקמטים פה ושם צצו, גם הכרס קצת תפחה, השיער כבר דליל

אבל הזיכרונות מתקופת הילדות לא שכחו מאז עם הגיל,

כיום כולם כבר מתכתבים עם כולם ברשתות תקשורת בעידן החדש

כולם כבר רואים איש את רעהו על המסך וראשם לא מש.

אז בקרוב איש את רעהו פיסית נפגוש, חוויות נספר

ואז שוב אל היום-יום, ילדים נכדים נשובה למהר.