סיפור טילים ומנהרות על טבריה
מדרשת ראש פינה ערכה אתמול (ד') את כנס ראש פנה החמישי לתולדות היישוב היהודי בגליל במאה ה-17-18. לאחר ימי הפריחה של צפת וטבריה במאה ה-16 בזמן ר' יוסף קארו והאר"י ותלמידיהם, נקלע הישוב היהודי לתקופת משבר קשה, במהלך המאה ה-17 התדלדלה קהילת צפת, הישוב היהודי בטבריה פסק במשך עשרות שנים ומרבית הקהילות בכפרי הגליל נעלמו.
הכנס עסק בימי המשבר וביציאה ממנו – שהותו של השל"ה בצפת ובטבריה, הציפיות המשיחיות לקראת שנת ה'ת"ק 1740 והעליות לגליל, חידוש הישוב היהודי בטבריה על ידי רבי חיים אבולעפיה, עלייתם של הרמח"ל ורבי חיים בן עטר לארץ ושהותם בגליל. בהרצאת הפתיחה הביא פרופ' חיים בן דוד, ממארגני הכנס, סיפור הלקוח מתוך הספר "זמרת הארץ" של הרב יעקב בירב (חתנו של הרב חיים אבולעפיא) על "פורים דטבריא" שקרה בשנת תק"ב (1742) בו מסופר על טילים ומנהרות על טבריה.
הערבים יורים טילים על טבריה
בשנת 1742 הרב יעקב בירב, מקבל איגרת מיהודים חשובים בדמשק, ובה נאמר כי סולימאן עומד לכבוש את טבריה, להחריב את בתיה ולהרוג את יושביה. הרב מספר על תוצאות ההתקפה הארטילרית על טבריה: פגזים נופלים עליה לרוב אך הם נוחתים בשדות פתוחים בתוך העיר או מגיעים למים בים כנרת. בעיר עצמה הבתים לא נפגעים וחיי התושבים נמשכים כסדרן. אפילו אין מצור על העיר והאספקה החקלאית מגיעה כסדרה לטבריה.
הנה ציטוטים מתוך הספר: "והמשנה הנזכר תכף בבא דבר המלך הכריז בכל אגפיו שיביאו חיל גדול עמו להלחם על טבריה. וגם הכין כלי מלחמה מינים ממינים שונים סוללות ואבני בלסתראות, שאם ישלחום ממרחק ו' מילין, אחת מהנה ממיתה לעשרים נפשות כשהם בחבורה אחת, וגם לנתוש ולנתוץ ולהרוס חומות ובנינים. אשר על כן העם הנשאר בטבריה דמו בראשו. ועל כן ימהר יחישה אדונינו הרב עם כל קהל עדתו לצאת מן המקום ההוא ולהמלט…
בהמשך מסופר עוד: "ובערב בבא השמש התחיל להשליך על העיר הסוללות וכו' טירוש וקונב׳ארס (כדורי תותח), לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס ביום ובלילה. ונפלאות ה׳ רבו מלמנות, כי לא הרס בית אחד ולא המית שום אדם, עם שאחד מהנה יש בה כח להפיל כמה בתים, והקונבארש הנזכרים משקלם היו מט״ו אוקאש עד ל״ו, והשליך כמו מאתים קונבארש, ונסי האל רבו, שבארבעים מהם נכבשה עיר גדולה. וכאז היו רובם ככולם הולכים לים, והבאות אל העיר היו עוברות על גבי גגות הבתים, עד שהיו עושות רושם באדמה שעל הבתים, ויוצאות מחוץ לבתים ונופלות אל תוך הרחוב שהוא אדמת עפר, והיו נטמנים בקרב הארץ, והיו באים הילדים וחופרים ומוציאים אותם, והיו מוליכים אל השיך, והיה נותן להם מעות. ומקצתם היו מתבקעים באויר קודם רדתם למטה, והיו נופלות חתיכות חתיכות, ולא היו מזיקות לשום אדם.
וגם כל אנשי העיר, בין היהודים ובין הגוים, היו הולכים ברחובות קריה, והקונבארס עוברת ביניהם ולא היתה נוגעת בהם, וכן מקנה הבקר והסוסים והחמורים שהיו רועים תוך הרחוב. גם רוב הגגות של טבריה מניחים בהם עצים ליבש לרוב, ולא נגע ניצוץ מהקונבארס וטירוש בעצים. וגם בכל בתי הגוים ורוב בתי ישראל עושים על גביהן סוכות של קנים ועצים לימות החמה, ואחת מהנה לא נשרפה. וכמה קונבארס באו בכיוון למבוי היהודים, ובפרט בבית הרב זלה״ה, והיו נופלות לאמצעה של חצר, ונס גדול היה שבכל שעה בני אדם עוברים דרך שם, ושלי״ת שלא הפילו שום בית ולא המיתו…
אחרי הטילים – מנהרות
אחרי שסולימאן מבין כי ירי תלול מסלול לא משיג את מטרתו, והכדורים שהוא יורה פשוט לא פוגעים, הוא עובר לניסיון נוסף לחדור לטבריה, הפעם מתחת לאדמה, בניסיון להתגבר על חומת העיר:
"ואף על פי שלא הצליח בשום דבר, ויחזק לבו, וצוח לחפור מתחת לארץ מחילות עפר, הנקרא לאגוס, מריחוק ב׳ מילין מחומת העיר, למצוא יסודות של החומה ויתן תחתיהם פולבירה להפיל קצת מהחומה, ובהפיל אותה, אזי דרך שם יכנסו חייליו להשמיד להרוג ולאבד. והתחילו לחפור. וכראות אנשי טבריה כך, נמס לבם, ואמרו: זאת הפעם אין מידו מציל. ויען השיך ויאמר להם: ״חזקו ואמצו, כי בע״ה אני אפיר את מחשבתו." ותכף צוה. לפועליו, ויחפרו סמוך לחומת העיר מבפנים, כנגד אותו מקום שהיו חופרים אנשי המשנה, ודרך אותה החפירה יצאו מחוץ לחומה מתחת לארץ, ושם, בהרחק ארבע אמות מן החומה מבחוץ, חפרו סביבות החומה מן הקצה אל הקצה. ושם מאנשיו שומרים באותה החפירה לילה ויום, שבבא חופרי המשנה, מוכרחים לעבור דרך אותה החפירה, ושם ימיתום, לפי שהם באים אחד אחד מחמת היות המקום צר, ובזה לא נעשה רצון המשנה…..
בסופו של דבר, בעקבות תחבולה של אנשי טבריה, לא הצליחה פעולת החפירה בזמן שהוקצב, ואחרי שניסו לכפות על יהודי צפת לחפור את המנהרות וגם זה ללא הועיל, ציוה סולימאן להרוג את ראש צוות החופרים.
"ויהי ביום העשירי לפעולת היהודים, וגס הם לא עשו מאומה, כי היו הולכים דרך עקלתון, שלא היו הולכים כנגד החומה אלא לדרומה, ולא למזרחה ששם החומה, וה׳ אלהינו היה מטעה אותם. ובו ביום קרא המשנה לממונה על החופרים, שהיום נשלם הט״ו ימים, והכהו מכות גדולות, שכמעט היה רוצה לתלותו על העץ על אשר לא הוציא הפעולה, כאשר הבטיח לו שעד ט״ו ימים היה גומר אותו. ואותו היום היה יום א׳ לכסלו, והיה יום פ״א לביאתו, גימטריא א״ף, שנסתלק חרון אף מטבריה. שבו ביום כלו כל כלי זין וכל מיני מלחמה ונחה ושקטה הארץ.
סיומה של המלחמה הגיע בשל חודש הרמאדאן. סולימאן המחזיק בתואר של מנהיג המשלחת הרשמית של העולים לרגל למכה מדמשק פעם בשנה, נאלץ לעזוב את המערכה בשביל המסע, ולכן חזר לדמשק מבלי לכבוש את העיר. יהודי העיר קובעים את יום הנסיגה, ד' כסלו, ליום פורים מיוחד ליהודי טבריה.
לאחר המסע לדמשק מחליט סולימאן לבוא לטבריה ולנסות לכבוש אותה פעם נוספת. הפעם הוא לא מספיק להתקרב אל העיר משום שבדרך הוא נתקף מהרעלת קיבה ומת.
הרב יעקב בירב מסיים את זיכרונותיו במשפטים אלה: "כלי המלחמה הוסעו לעכו, את ה"פגר" הוליכו לדמשק ויום ז' אלול נקבע ליום שמחה וששון. כי בו נפגר המשנה ומת, כן יאבדו כל אויבך ה', כן תראנו התשועה הגדולה בביאת משיחנו במהרה בימינו. אמן כן יהי רצון".
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים