עושים סדר: איך הרשיעו את עמירם בן אוליאל?

אז מה קרה שם בחקירה של עמירם בן אוליאל שהורשע בעבירת רצח משפחת דוואבשה? האירוע מלפני 8 שנים, שב ומעסיק את הציבור היום רבות. על מה הפלילו את עמירם? ואיך השתלשלו הדברים? עושים קצת סדר

ההבדל בין חקירת שב"כ לחקירת משטרה

נבהיר תחילה כי יש הבדל בין חקירת משטרה לבין חקירת שב"כ. חקרית שב"כ תכליתה חילוץ מידע כדי למנוע התבצעות עבירה עתידית כנגד ביטחון המדינה  ואילו חקירת משטרה תכליתה לחקור על עבירה שאירעה בעבר בה המשטרה מבררת את החשד ואוספת ראיות לצורך ניהול המשפט.

בחקירת שב"כ אין חובה להודיע לעצור על זכות השתיקה וממילא גם על זכותו להיוועץ בסנגור. לשב"כ יש 21 יום בהם שוהה החשוד במעצר לחקור אותו ללא סנגור. ביום ה-22 החוק מחייב לאפשר פגישה בין הנאשם לסנגורו.

ביום ה-17 השב"כ מקבל אישור ל"חקירת צורך"

לשב"כ היה מידע מודיעיני על עמירם, אך עם מידע בלבד אי אפשר להרשיע ועל כן הוא נעצר וקיבל צו עיכוב מפגש עם עו"ד לתקופה המקסימלית של 21 יום. עמירם לא מנדב מידע, לא מדבר עם המדובבים בתא המעצר והזמן של השב"כ הולך ואוזל. ביום ה-17 השב"כ מקבל אישור לחקור את עמירם במה שנקרא "חקירת צורך" חקירה שמאפשרת לנקוט אמצעים מיוחדים. השופט בפסק הדין טוען כי "אין ספק שאמצעים אלו גרמו כאב ממשי פיזי רב וסבל נפשי".

הוועדה פסקה שאסור לחקור תחת עינויים ואישרה לחץ פיזי מתון

במשך שנים רבות השב"כ היה מרביץ בחקירות ובבית המשפט היה מכחיש אותן. הנאשמים היו טוענים "הודנו כי הרביצו לנו" והשב"כ מנגד היה מתאר חקירה נינוחה ושלווה. כשבית המשפט היה צריך לבחור בין אמון באיש שב"כ לבין נאשם הוא היה מאמין לשב"כ. העניין הזה התפוצץ בפרשת עיזאת נאפסו קצין צ'רקסי שנידון ל-15 שנות מאסר עד שהתברר שההודאה שלו הוצאה באלימות. ב- 1987 הוקמת ועדת חקירה ברשות השופט משה לנדוי שבה יושב יוסי גינוסר, איש שב"כ, והוא מדליף כל מה שקורה בוועדה וכך ידעו בשב"כ מה לענות להאשמות נגדם.

בעקבות הוועדה הציבור היה מזועזע ששנים רבות השב"כ משקר בבית המשפט, ועדת לנדוי הביעה זעזוע רב מהשקרים של השב"כ ופוסקת שאסור לנקוט באלימות אבל מותר לנקוט בלחץ פיזי מתון.

בית המשפט קובע שאסור להשתמש בכלל בעינויים בלחץ פיזי חוץ "חקירת צורך"

השב"כ מפרש את הלחץ הפיזי המתון בצורה מסויימת ובעתירה שהוגשה ב1999 מהועד הציבורי נגד עינויים בישראל, קבלו על שיטות החקירה האלימות של השב"כ.

לחץ פיזי מתון היה לפי כל הנחקרים כך: הנחקר קשור בקשירה מכאיבה בתנוחה מעווותת על שרפרף שהשיפוע שלו הפוך, עם שק על הראש ומוזיקה מחרישת אזניים שגורמת לכל אדם לעצבים מעורערים.  על כך אין עוררין המחלוקת היתה האם השק היה עם שתן או בלי. העצורים אמרו שהיה עם שתן השב"כ הכחיש. בהמשך החקירה אם הנחקר לא מודה היו מטלטלים את ראשו במהירות עצומה קדימה ואחורה בטלטלה עזה אך כזו שלא משאירה סימנים.

בעקבות הלחץ הפיזי המתון, קרי הטלטולים מת נחקר שלא עמד בטלטולים. השיטות של השב"כ מתפוצצות וב1999 קובע בית המשפט העליון שאלו לא שיטות חקירה אבל בד בבד הוא קובע את "הגנת הצורך" שמגינה על השב"כ במקרה והם נקטו באלימות אם היה בכך צורך בטחוני ממשי.

אחרי 1999 לא חוקרים באלימות את כלל הנחקרים אלא מקרים נדירים כשמגדירים אדם כ"פצצה מתקתקת", אדם שיש בידו מידע שיכול למנוע את הפיגוע הבא. במקרה כזה השב"כ מקבלים אישור לחקירת צורך שמלווה ב"אמצעים מיוחדים" ואי אפשר להעמיד את השב"כ על כך לדין.

ביום ה-17 עמירם בן אוליאל מוגדר כפצצה מתקתקת, ומחליטים על חקירת צורך בהם ננקטים אמצעים מיוחדים בשב"כ. עמירם מודה באשמה אך הודאה זו נפסלת כי היא לא הייתה הודאה רצונית. עמירם לא מוסר מידע על שותפים או על פיגוע מתוכנן נוסף.

ההודאה במשטרה שהיא לא תחת עינויים מתקבלת בבית המשפט

אחרי 36 שעות עמירם מועבר לחקירת משטרה, בחקירה נוכח איש שב"כ שלא נכח בחקירה הראשונית אבל כן נשאלת השאלה מה הוא עשה שם. עמירם חוזר ומודה . ואת ההודאה הזו במשטרה כן קיבל בית המשפט.

עמירם טוען שהיה לו ברור שאם הוא לא יודה יחזירו אותו שוב לחקירות העינויים. בית המשפט לא מקבל את הטענה ומסתמך על החקירה וההודאה הרצונית לאחר 36 שעות בהם הודה תחת עינויים.

ביום ה-21 עמירם שוב עובר חקירת עינויים כי למחרת ביום ה-22 הוא כבר יפגש עם סנגור והשב"כ כבר לא יוכל לקחת אותו לחקירות. בחקירה הזו עמירם לא מוסר מידע משמעותי.

בית המשפט קובע כי החקירה המשטרתית מלבינה את ההודאה של חקירת הצורך.

על פי החוק, כאשר יש הודאה שנעשתה מחוץ לכותלי בית המשפט, יש להוכיח "דבר מה נוסף" ואי אפשר להסתמך רק על ההודאה.

הפרטים המוכמנים שנמסרו בחקירה

ועל כן, בית המשפט נשען על הפרטים המוכמנים שעמירם מסר בשיחזור. פרטים מוכמנים הם פרטים שרק מי שביצע את העבירה יכול היה לדעת אותם. פרט מוכמן הוא פרט שהחוקרים לא יכלו לדעת אותו, אך היום קשה לדעת אם לא אמרו אותם לנחקר בחקירה.

הפרטים המוכמנים שעמירם נתן על פי פסק הדין "הרכב שחנה בסמוך לכניסה לבתים וצבעו; מאפייני החלונות דרכם נזרקו בקבוקי התבערה; זיהוי החלון שדרכו נזרק בקבוק התבערה לבית משפחת דוואבשה; האופן בו בקבוק תבערה זה התנפץ על סורגי החלון כך שרק חלקו חדר לתוך הבית; מאפייני בקבוקי התבערה עצמם – בקבוקי זכוכית ירוקים; ומאפיינים נוספים הייחודיים לזירת האירוע". פסק הדין מוסיף כי הפרטים לא היו ידועים לחוקרים והם הפכו לתוספת ראייתית משמעותית.

בארצות הברית מונהגת דוקטרינת "הפרי המורעל" כל מה שהגיע בעקבות ההודאה הפסולה נפסל כראיה. בארץ על פי הלכת יששכרוב יש שיקול דעת לבית משפט להחליט האם לקבל ראיה שנולדה כתוצאה מראיה פסולה קודמת.

לפני שלוש שנים עמירם ערער על הודאתו שנעשתה, לטענתו, שלא כחוק אך ערעורו נדחה.

היום נעשה לחץ ציבורי המבקש משפט חוזר שיפתח את התיק והראיות מחדש.