'גורשתי פעמיים מהבית ולא התייאשתי': סיפורו של מנצח

עזריאל פיקאר, בן לעולים חדשים מצרפת, היה בן 14 בזמן הגירוש, את הסיפור שלו על עקירה מהבית בתור נער, עקירה נוספת בתור בוגר ואחיזה סופית בקרקע הוא פותח בזכרונות משם, מגוש קטיף:

"נולדתי בגוש קטיף ההורים שלי, עולים מצרפת, הגיעו לנווה דקלים שנתיים לפני שנולדתי". כך פותח עזריאל וצולל אל עבר הזכרונות. "גרנו, הורי ושמונת אחי בבית אידיאליסטי, מחובר לכל מה שקורה, מלא בתחושת שליחות". הוא מתאר ילדות שמחה בנופים מרהיבים, "גוש קטיף היה מקום מיוחד, נדיר מבחינת המרקם החברתי, ים, חול, כיף גדול. בצהריים הייתי הולך ללמוד תורה בישיבה בנווה דקלים, בערב היינו משחקים ספורט במגרשים, מקום של תורה ועשיה".

"אחרי הפיגוע בכפר דרום הורי הקימו את שירת הים"

לאחר הפיגוע באוטובוס בכפר דרום בשנת 2000 הוריו של עזריאל החליטו שהתגובה ההולמת היא להקים ישוב חדש, הם עלו והקימו את הישוב שירת הים. "מבית מרווח וגדול בנווה דקלים עברנו משפחה של שמונה נפשות לקראוון קטן עם שני חדרים". ובכל זאת עזריאל מתאר שזו היתה חוויה מיוחדת "תחושת שליחות למען ארץ ישראל וגאולת ישראל". את המושגים של הקמת השכינה מעפרה עזריאל מרבה להזכיר, נראה שזה המנוע שדוחף אותו להתקדם, לבנות וליישב את הארץ על אף כל הגירושים והפינויים שעבר.

"הגנתי בגופי על אחי הקטן"

למרות הפסטורליה, עזריאל לא מייפה את המציאות ומספר כי נתקל לא פעם במציאות בטחונית קשה. אחרי שהמשפחה עברה לשירת הים הוא היה הולך קבוע, בליווי אביו, לסניף בני עקיבא בנווה דקלים, מרחק הליכה של 20 דקות. שבת אחת, הגיעה קבוצה מהישוב גדיד שצעדה לנווה דקלים, עזריאל הציע לאביו שיצטרף אליהם. 150 מ' אחרי הישוב היה כפר ערבי בין נווה דקלים לשירת הים שנקרא מועסי, הקבוצה ראתה דוכן דגים והם נעצרו לדבר שם, עזריאל נעצר בסביבתם וקלט מחבל יוצא מהשיחים, "הוא הסתכל לי בעיניים וחזר אחורה, פתאם היה פיצוץ מטורף, עפתי מההדף רחוק". הוא התרומם ורץ חזרה הביתה מתנשף כולו. ובכל זאת המקרה לא מנע ממנו לצעוד שוב בשבת שלאחריה לסניף.

מאוחר יותר בגיל 13 הוא חווה יריות שעברו לו מעל הראש במורג בצעדה לזכר טלי חטואל ז"ל. "הגנתי בגופי על אחי הקטן, הרגשנו  שזו המסירות שלנו, זה התפקיד שלנו, אנחנו החומת מגן של עם ישראל". עזריאל טוען כי הם לא חוו את המצב הביטחוני כטראומה אלא הם לקחו את זה כחלק מהחיים.

"הגירוש היה טראומטי"

אבל בסופו של דבר כן הייתה טרואמה, עזריאל לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לספר על הגירוש: "הייתי בן ארבע עשרה, בסוף כיתה ח'. אמא עבדה בתפקידים במועצה ונכנסה למטה המאבק שנתיים לפני הגירוש, נכנסנו לזה כולנו חזק מאד" הוא מתאר כי היו הולכים ערב ערב לקיבוצים שונים לדבר על ליבם של האנשים, "דיברנו עם כל מי שהיה אפשר, ישנו שבועות במאהל מול הכנסת, צעדנו מגוש קטיף לירושלים, החודשיים האחרונים היו אינטנסיביים".

"הגירוש היה טראומתי וקשה מאד" הוא מתאר כי הוריו לא ארזו את הבית, לא היתה ידיעה לאן הם ילכו משם. ביום של הגירוש היו דיונים בבית. אימו של עזריאל היתה בעד מאבק ואביו היה מתון יותר, לא הסכים להילחם במדינה. בפועל ביום הגירוש לא היה להם את הכח הנפשי להלחם.  "כשהגיעו השוטרים אכלנו ארוחת צהריים אבא דיבר על מעלת ארץ ישראל, הגליית השכינה וכולנו בכינו" לאט לאט אח אחרי אח קם ואירגן תיק ליומיים- שלושה. מצאתי את עצמי לבד ליד השולחן היה לי קשה מאד לקום וללכת, אמרתי לעצמי שאני לא אזוז מפה אבל אחי הגדול בא והרים אותי" הוא מתאר כי אחיו פייס אותו והסביר לו שזה לא שווה את זה, חיבק אותו ויחד הם יצאו החוצה, נעמדו ליד המזוזה, קראו "ברוך דיין האמת" קרעו קריעה ועלו לאוטובוס.

עזריאל מוסיף בחיוך עצוב "אם הוא לא היה לוקח אותי עד היום הייתי שם". את הדרך בה הוא יצא מהבית עזריאל לקח מאד קשה. שנים אחר כך בסדנת פסיכודרמה הוא עשה תיקון ליציאה שלו מהבית בגוש קטיף. משתתפים בדמות חיילים באו להוציא אותו מהבית והוא התנגד עד חורמה וכך עשה לעצמו ריפוי עם החלק הלא פתור בגירוש.

"חצי שנה של סיוט במלון, אין בית, אין מקום, אין אחיזה"

"הגענו למלון בירושלים" משיך עזריאל בסיפורו, "לא היה שם כלום" בסוף אותו קיץ הוא התחיל ללמוד בישיבה לצעירים בירושלים, ובסופי שבוע היה חוזר למלון, "אין בית, יש לובי של מלון, אין אווירה של בית, אין אמא בכניסה, הייתי עולה לחדר והם לא נמצאים, לך תדע איפה הם, סעודות שבת המוניות, אין אינטימיות, חצי שנה של סיוט". קרן האור שהפיחה בהם קצת חיים היה המעבר לקרווילה בניצן, שם חזרו מספר משפחות לגור, היה בית לשוב אליו ונהיתה תחושה אחרת.

עליה לקרקע בבקעת הירדן

עזריאל, סיים את הישיבה התיכונית, למד שנתיים בישיבה ברעננה, התגייס, התחתן ועבר לגור במצפה יריחו. יום אחד גיסו סיפר לו על ישוב חדש שרוצים להקים בבית חוגלה בצפון ים המלח. עזריאל קפץ על המציאה, "זה נתן לי תחושה טובה, אנחנו ממשיכים, זהו התפקיד שלנו, 2000 שנה היינו בגלות ולא יכולנו להתיישב בארץ ולנו יש את האפשרות להתיישב חזק בקרקע, לא להתייאש לנטוע שורשים בארץ". את המהלך הם עשו עם תנועת אמנה. כ-15 שנה לפני הקימה ארנה קובוס בבית חגלה חווה והתגוררה בה עם בעלה, באותה שנה הגיעו ערבים קשרו אותם לעץ גנבו ספרי תורה וחפצים, כאן היא הבינה שהיא צריכה חיזוק של נוכחות בבקעה. "ירדנו לבקעה ארבעה משפחות, בלילה אחד הגיעו ארבעה קראונים, ומיד איישנו אותם כדי שיהיה יותר קשה למינהל לפנות אותנו, בחצות הלילה הגיעו המבנים נכנסנו עם כל הציוד ובמהירות שיא חיברו אותנו לתשתיות". עזריאל מתאר בהתרגשות "זו היתה חוויה של תיקון, של ריפוי הנפש, הצלחה של אחיזה בקרקע, דווקא אחרי שגירשו אותי מהבית". הוא מוסיף כי השבר אצלו מהגירוש לא היה שבר פיזי שלקחו לו את הבית, הזכרונות והים אלא טראומה רוחנית, "עם ישראל שחזר לארץ להגות שכינה בארץ ישראל נוטש אותה??? איך זה אפשרי?" הוא מזדעק. ולכן העלייה לקרקע בבית חוגלה נתנה מענה לזעקה שלו.

שוב צו גירוש- מח"ט הבקעה מוסר צו פינוי

אבל העלייה לא היתה כל כך חלקה, אחרי חודש הגיע מח"ט הבקעה ומסר להם צו פינוי, שוב גירוש, שוב עקירה. עזריאל רצה הפעם להלחם, להביא הרבה אנשים, לעשות רעש אבל אז הגיעו ראשי אמנה והסבירו לו שאולי כדאי עכשיו להתפנות כדי שיוכלו לחזור בעתיד בצורה טובה יותר. עזריאל ואשתו היו בדעת מיעוט מול שלושת המשפחות האחרות שהעדיפו להתפנות מרצון.

בבוקר אותו יום יצא אל המח"ט גיסו של עזריאל עם טלית ותפילין וזעק שאין לו חלק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, הוא הרגיש שההיסטוריה חוזרת על עצמה. באותו בוקר קשה החליטו עזריאל ואשתו פנינה, שכבר היו הורים לשלושה, שהם נשארים על האדמה הזו, "לא יגרשו אותי פעם שניה" הוא מסביר. המינהל כבר התחיל להביא מנופים לקחת את הקראוונים. עזריאל ופנינה הסתכלו אחד על השניה והחליטו שהם לא זזים מהישוב ,הם פשוט התיישבו בחוץ עם כל הציוד.

שלושת הזוגות הנוספים שראו אותם נחושים ורציניים נסדקו והחליטו גם הם להצטרף. הם הסתכלו סביבם וחילקו את מבני הציבור של הבית הכנסת ועוד מבנה ברמה ירודה מאד בינהם והשתכנו שם. "מים לא היו מים, חשמל לא היה חשמל, המזגן לא קירר, 50 מעלות בקיץ, מבחינה פיזית אלו היו שנתיים קשות ומאתגרות אבל בנפש הרגשתי חלק מהותי מגאולת ישראל, תיקון לחוויה השלילית שעברתי". עזריאל מסביר כי התיקון של בניית ישוב חדש בישראל נתנה לו תחושה שעם ישראל לא מוותר על ארצו וריפאה את הכאב בליבו. לאט לאט הישוב צמח מארבעה משפחות ל- 35 משפחות, "אם היו עוד מבנים היינו הרבה יותר, אין מקום".

"יש שכר לפעולתך"

לפני קצת פחות מחצי שנה הממשלה החליטה להסדיר תשעה ישובים בהתיישבות הצעירה, בית חגלה היה אחד מהם, "יש עוד דרך ארוכה עד לתב"ע מסודרת אבל זו בשורה גדולה, כל הגורמים ההתיישבותיים שותפים ורוצים בהצלחת היישוב. כשקיבלנו את הבשורה רקדנו כל הלילה" הוא מספר בהתרגשות.

עזריאל הרגיש שהוא סגר מעגל, אחרי העקירה הכואבת שחווה הוא זכה להרגיש את הנטיעה מחדש, את האחיזה בארץ ישראל למרות הזיכרונות הקשים. היום הוא ר"מ במכינה הצבאית איתן במישור אדמים, סיים תואר במשפטים, אב לחמישה, נשוי לפנינה מנהלת מוסד חינוכי לבנות בסיכון בבקעה "גינת עדן" והוא מספר את הסיפור שלו בפורומים שונים ומפיח תקווה "התנערי מעפר קומי".