כמעט מרגע תחילת כהונת ממשלת נתניהו, סוגית הרפורמה המשפטית מובילה את סדר היום הציבורי, כאשר היא כבר מזמן יצאה בגבולות השיח הפוליטי.

אמנם בכירי הקואליציה טוענים שהנושא המשפטי היה במרכז קמפיין הבחירות ובלב ההבטחות לבוחרים, אבל קשה באמת להגיד שמיליוני המצביעים של הימין הלכו רק בגלל זה לקלפי.

הסיבה לניצחון המחנה הלאומי נעוצה בהצהרות שניתנו בנושאי ביטחון ומשילות והחשש מזהותה היהודית של המדינה. קמפיין הפחדה בימי ממשלת בנט-לפיד עבד היטב, ומפלגות הימין השכילו לרתום זאת לגרוף את המנדטים.

מה שכן, הקואליציה צודקת שעל מנת לשנות מדיניות ולאפשר לה למשול לפי תפיסת העולם של הממשל הנבחרת – אי אפשר לעשות את זה עם ידיים קשורות מאחורי הגב, וללא גיבוי משפטי.

ופה טמון הכישלון ברפורמה בהובלת שמחה רוטמן ויריב לוין, שני דמויות פוליטיות שאי אפשר לחשוד בהם שמקדמים את השינוי המשמעותי לפי אינטרס אישי.

צילום: דוברות הכנסת, נועם מושקוביץ

העובדה שיש צורך לערוך תיקונים במערכת המשפט ובמארג האיזונים בין הכנסת והממשלה מול בית המשפט העליון ברור ומוסכם כמעט פה אחד, וזה כבר הישג משמעותי לתפיסה השמרנית.

הבעיה שהתוכנית המלאה מבקשת לשנות הכול, בפרק זמן קצר יחסית ובצורה שאכן מעלה שאלות וחששות לגבי העתיד.

הימין אולי ניצח בבחירות והשיג שליטה רחבה על הכנסת, אבל במוקדי הכוח האחרים הוא נשאר בנחיתות מספרית: עולם התקשורת, הכלכלה ובאקדמיה.

הביטול המוחלט של מתנגדי הרפורמה הוא שגוי, מכיוון שחלק ניכר מההפחדות שלהם לא נראות מנותקות מהמציאות, והיכולת שלהם להשפיע על דעת הקהל ולעצב נרטיב ציבורי, שקול כמו כוחה של הממשלה, ואולי קצת יותר.

הקואליציה כבר הוכיחה שהיא יכולה להתקדם במסלול החקיקה במהירות שהיא רוצה, השאלה האם זו דרך הפעולה הכי נכונה.

טרגדיה ארוכת שנים

שני הצדדים עולים יותר ויותר על עץ גבוה ומקשים על יצירת דיאלוג, למרות שבחלק ניכר מהנושאים ניתן למצוא דרך פשרה, האתגר כעת הוא לא בין המחנות, אלא הקושי הפנימי של כל צד להכיר בצורך בפשרה.

אחת התוצאות הקשות של המשבר הפוליטי בארבע השנים האחרונות הוא בעובדה שהפוליטיקאים יותר מפחדים מדעת הקהל ברשתות החברתיות, מאשר בעמדה הממוצעת של האזרח הקטן.

הפגנה מול הכנסת. צילום: חיים גולדברג

בקצוות של שני הצדדים עומדים חבורה גדולה של צעקנים, שמונעים מנבחריו לקיים שיח, כפי שמצופה מהם.

הישראלי הממוצע שומע הפחדות מכאן והאשמות משם, וקשה לו באמת לקבוע מה העמדה הנכונה, והדרך הנכונה לפשר בין העמדות היא לשבת סביב שולחן אחד ולהגיע להסכמות רחבות.

מספיק לבחון את האמבוש שחטפו חברי הכנסת של יש עתיד, רק מעצם העובדה שהעיזו לצחקק ולחייך ליד ראש הממשלה נתניהו, בזמן שזה ניגש לברך את ח"כ בועז טופורובסקי.

נתניהו מברך את טופורובסקי (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

הרשת געשה על התמונה המחויכת בין נתניהו לחברי האופוזיציה, וחלק מאותם ח"כים אף מיהרו להתנצל.

אז אם זו הגישה, איך אפשר להעלות על הדעת הידברות ישירה?

לא לפחד מהקולות הקיצוניים

אבל גם היחס במחנה הימין לא מזהיר. הוא מלווה בזחיחות ושמחה לאיד, תוך איבוד כל רגישות לצד השני או מחשבה שיום אחד הגלגל (שוב) יכול להסתובב.

כאשר המילה "פשרה" הפכה נרדפת למילה גסה, ברור שהצדדים לא יסכימו לשבת בחדר אחד. בזמן שרכבת החקיקה דוהרת במלוא המרץ, יש שאלה אמיתית מתי תתרגש עלינו התנגשות, שממנה אין דרך חזרה.

השבוע הקואליציה הוכיחה שהיא רצינית במעשים, ומתנגדי הרפורמה הראו שיש להם כוח נגדי משמעותי ושאין שום כוונה להרפות, חלקם אף מתחרים ביניהם מי יוציא אמירה יותר מתריסה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

נאום לפיד בהפגנה (צילום: עוז אביטל)

הדרך היחידה להוריד את הלהבות ולמצוא פשרה, מצויה רק ביכולת של שני הצדדים להתעלם מרעשי הרקע, לסגור את הטוויטר לקצת זמן ולא לפחד מהקולות הקיצוניים בכל מחנה.

צילום: יונתן זינדל/פלאש 90

בדמוקרטיה טוב שנבחרי הציבור יהיו קשובים לבוחריהם וינסו לעשות את המיטב לממש את הרצונות שלהם.

אבל לעיתים מותר וצריך להתעלות לגודל השעה, להכיר בעובדה שלא כל החוכמה נמצאת בצד שלהם ולקיים שיח ישיר ואמיתי, כדי להגיע למחנה משותף רחב.

זה אפשרי, אם רק הם יהיו אמיתיים וכנים, ולא כאלו שמובלים על ידי עדר של מפגינים או צייצני רשת אלימים.